סיפור חייו  | אלבום תמונות  | קטעי עיתונות  | וידאו  | לזכרו  | ספר אורחים  | קישורים  | צרו קשר
בין המצרים

מאת: אלחנן ניר


בין המצרים

אלחנן ניר

 

הערב יורד, רגעים אחרונים נתפסים בעקשנות בשמי המתכת הקשים של היום הזה. אני מטלפן בדאגה לשמעון, לחבר שהיה לאח. אני בטוב, הוא אומר לי, ונותן לי לשמוע את הדי ההתפוצצות. זה שלהם, הנה, רק רגע, זה שלנו, הוא מפרש לי בשידור חי את קולות היציאה. תספר מה קורה אצלנו, הוא מבקש, ואני מעדכן אותו מכל מיני אתרי אינטרנט פרטיים על מספר ההרוגים. שמעון אומר שזאת ממש מלחמה, מלחמת השגרה, הוא מציין קצת באירוניה ונזכר בקול צרוב משהו בפעולת הצבא בדיוק לפני שנה. גם אז יהודים הלכו מביתם בניגוד לרצונם, הוא מפטיר. הוא מבקש שאשלח לו דיבור של חיזוק מהבית אשר בהר, מהבית שפתאום היה למקלט בטוח. אנחנו מדברים קצת על הפסוק ממגילת איכה "כל רודפיה השיגוה בין המצרים", מנסים להמתיק אותו מעט בפרשנות החסידית שלו, כי כל רודפי י-ה יכולים להשיג את ה' דווקא מבין המצרים והקשיים, ושהסולידריות והאהבה יכולות אולי גם לתקן את שבירות הימים האלה. כי כשאחד לא רואה שהשני מצֵר לו ולא אומר שצַר לו המקום, זה מה שבונה את הבית החרוב והמופצץ כל כך בימים האלה, ימי בין המצרים. נדבר, הוא צועק לי, תוך כדי שצועקים לו לעלות לשמירה, הדי פיצוץ אחרונים עוד רועמים לרגע ואנחנו מנתקים.

באמצע ארוחת ערב דפיקות. שלומי נכנס ושואל אם שמעתי חדשות. אני מסתכל לרגע על העיניים הכבויות שלו, עמיחי מרחביה נהרג, הוא רק משלים. שתיקה. וארבע וחצי שנים מאז 'חומת מגן', מאז אותם דפיקות שמילאו את החדר בהודעה ששמואל וייס, החובש מגדוד 51 והחבר הטוב של עמיחי נהרג בקרב בג'נין. ואין אוויר. עמיחי נהרג, הנה זה שלנו, הוא מפרש לי את קולות היציאה, נותן להם פס קול ופס בכי. ופס אין מילים. יש לנו את הגופה, אני נחלץ לרגע בשם הריאליה של רגעי האִיוב, כנראה שכן שלומי אומר.      

לתת למוות משמעות

אני מתחיל להריץ לאחור את ההיכרות שלי עם עמיחי, הופך לכל הצדדים ולא יכול לעזוב. עמיחי למד שנתיים מתחתי בתיכון, בישיבת ירושלים לצעירים ואחר כך תקופה ארוכה גם ב'מרכז הרב'. בתיכון היה לנו קשר של הרבה חיבה, חיבה שחשתי לכל החבורה של עמיחי, חבורה מלוכדת שהגיעה אתו מעלי ושילה ושאחר כך נוספו לה חברים נוספים. אבל במיוחד חשתי זאת לאור, לחיוך, לאהבה ולעדינות שהיה להם שם אחד: עמיחי. לא אשכח עד כמה היה נתון כולו בהדרכה בסניף בני עקיבא במוסררה, שכונה מאתגרת שנתן בה את הכל. אבל רק במרכז הרב באמת הכרנו. היינו חבורה של צעירים עם שאיפות גדולות ומהפכניות שחיפשו מקום שקט ללמוד ולחפש ולשאול. היינו מדברים המון על נושאים ברומו של עולם, ועמיחי, בעיניים הכחולות ובחוש האמת שלו לא היה מרפה, והיה שואל ותוהה ומבקש אחר הנכון גם אם אינו קל. ולראות אותו יושב ולומד וכולו שלווה, כמו לא נברא העולם אלא בשבילו - זה היה הכל. והיתה הענווה והשקט שלא מנעו ממנו להניע אין סוף דברים, לארגן וליזום.

ואחר כך התחלנו להיפגש לסדנה לכתיבה יוצרת שהעברתי לחבורה, ועמיחי כמובן השקיע וקרא וכתב, רגיש ונוגע. כי הוא היה איש ספר במלוא מובן המילה, שקרא ללא הרף ותמיד היה שואל אותי על ספרים טובים שכדאי לקרוא. אבל גולת הכותרת של הכתיבה שלו היתה ללא ספק כתיבת הספר 'עין גנים', שערך יחד עם אהרן ואורי. והנה מילות הסבר על הספר: החבר הטוב של עמיחי היה שמואל וייס ועמיחי אף החליט להתגייס בעקבותיו לאותו גדוד בגולני. אחר נפילתו של שמואל, עמיחי התלבט איך ניתן להנציח אותו, ויחד עם עוד שני חברים החליט להוציא ספר על תולדותיה היהודיים של ג'נין.

הם נפגשו עם עשרות אנשים, נברו בארכיונים, נסעו שוב ושוב לאזור והוציאו ספר מרשים ומעמיק הן בתכניו והן בסגנונו. תוך כדי מלאכת העריכה עמיחי היה מדבר אתי ללא הפסק, איך כדאי לערוך את הפרקים, לעצב את הכריכה ולעמד. אחרי שהספר ראה אור, ישבנו כולנו בבית קפה בירושלים והם סיפרו על תהליך כתיבת הספר, וביקשו שאכתוב על כך. לא ידעתי למה אני מתעכב, עכשיו אני עושה זאת לראשונה בנסיבות הנוראות האלה.

וכך עמיחי סיפר לי בשלהי חורף תשס"ה: "ישבנו בשבעה (של שמואל וייס, א.נ.), האבא של שמואל אמר שהוא רוצה לראות היכן שמואל נהרג. ואז פתאום קלטנו שהוא נפל על ג'נין ואנחנו קשורים גם לשם. פתאום רצינו לתת למוות שלו משמעות, שהוא לא מת סתם – שהוא מת בהגנה על ארץ ישראל. בהתחלה רצינו לעשות תערוכה על ג'נין ההיסטורית והיהודית באחד מיישובי הסביבה, וכמעט שנה עבדנו על זה. דיברנו עם לוחמים שלחמו שם במלחמות השחרור וששת הימים, אבל ראינו שהתערוכה לא מתקדמת מספיק ואז עלה לנו הרעיון של הספר. הספר נתן לנו כוח. אספנו תרומות מהחברים והמשפחה והספר ראה אור". כשביקשתי לשאול את עמיחי אם הוא לא חשש שהספר לא יעניין, כי ג'נין בכל זאת היא לא כוס התה של רבים, הוא השיב שבאמת בתחילה משפחות הנופלים בג'נין לא הבינו לרצונם, "אפילו זלזלו בנו", הוא לחש, "אבל אותנו זה עניין, והאמנו שבסופו של דבר זה יצליח לעניין. נראה לי שזה מצליח", הוא סיכם בביישנות.

קשה עם האמונה

עמיחי כתב מכתב להוריו של שמואל וייס, בו הוא כתב את אשר על בעירת לבו ונתן להם אותו בידיים רועדות. ביום הלוויה ההורים חשפו את המכתב לחברים הקרובים, ודובי, אחד החברים, אף קרא ממנו בלוויה. וכך הוא כתב באותו מכתב הקושר אותם "עד המוות ולאחריו":

שמואל, כמו שכתבתי, יותר מכל יש בך זרימת חיים נעימה ומרעננת שריגשה אותי והחייתה אותי. על אותה זרימת חיים ראשונים דומה ששמרת כל חייך. אתה נמנעת מכל קיבעון והתבגרות חונקת שתפגום את אותה זרימת חיים. שמואל, אני נותן לך את המילה שלי שמשימת חייך לא תלך לריק. שמחת החיים שלך והזרימה שלך ימשיכו להתנגן בי לנצח. אהבתי אליך לא תיפסק... אתה תהיה חסר לי, חבר אהוב. מתגעגע מעומק לבי עד המוות ולאחריו, עמיחי מרחביה.

בדרך לשילה. הרכב משתפל בדרך יוסף ההולך לשאול בשלום אחיו שבעמק דותן; בדרך אל הבור. מחסום צבאי אחרי עופרה, אנחנו עוקפים אותו ויורדים לוואדי חרמיה בואכה עמק שילה. הדרך רצופה מצבות זיכרון אשר לא יכילו. וכל מצבה היא גם פנים. שאבדו. בדרך אומר אחד החברים שעמיחי נהרג בכדי להגן על חיפה, אבל מיד כשהלחימה בצפון תירגע, אדומי חיפה עוד יבואו להוציא אותו מהאדמה שלו. הוא מזכיר את המכתב הישיר ומלא הכנות שעמיחי כתב בסערה לרמטכ"ל לפני הגירוש מגוש קטיף, בו הוא מביע הבנה לחוסר היכולת לגירוש יהודים מביתם. עמיחי חשב שהרמטכ"ל יזמן אותו לשיחה, אבל זה דווקא ראה להשעות אותו מתפקידו כמ"מ, על אף התנגדות מפקדיו הישירים לכך. חצי שנה עמיחי עשה עבודות מפקדה שהיו קשות לו מנשוא, אך הוא לא אמר נואש מלחזור. המג"ד והמח"ט לחצו שיחזור, גם הוא לחץ, ובסוף הוא חזר. אל מותו. החברים אמרו לו שוב ושוב: "הם לא רוצים אותך, למה אתה חוזר", אבל הוא חזר. מתפתח דיון ברכב, "אנחנו לא צריכים לשלם על הטעויות האלה, למה אנחנו משלמים על הנרפות הזו. כשיחליטו להלחם באמת – שיודיעו לנו", אומר מישהו. ואחר משיב כנגד: "אבל אנחנו לגמרי חלק אינטגראלי מהעם הזה, גם אם הוא טועה, והממשלה הנוכחית בדורה כממשלת ששת הימים בדורה. ונכון, זאת מלחמת מצווה מלאת פרדוקסים". ואני רק אומר שעמיחי בחר לחזור לצבא. והרכב הדוהר אל עבר האדמה שעמיחי בחר לו הוא רק מיניאטורה קטנה לאשר מתחולל בציבור הקטן שכאן, הנאבק על חייו, מבית ומחוץ. נזכר מחד שזו הפעם הראשונה כמעט בשני העשורים האחרונים שלא הוא "האשם" במצב, אבל מאידך, הוא משלם אפילו עכשיו את מחיריו הגבוהים. הנה, כמה בתים מבית עמיחי קוברים היום את רס"ן רועי קליין שנהרג גם הוא בקרב בבינת-ג'ביל.

ההלוויה מתחילה, אני מכיר כמעט את כל הפרצופים. הרב ירחמיאל וייס, ראש הישיבה לצעירים שלא הסתיר מעולם את אהבתו לעמיחי, מספיד, מייפח אל עצמו את הפסוק "מן המצר קראתי יה ענני במרחב-יה". והפסוק נטען, נצרר כאן במשמעויות חדשות, נצעק בימי המצרים הללו בהם עדיין אין מענה במרחב אלא רק הסתלקות של הסמל למרחב, של מרחביה. אחריו סופדת האמא, מספרת על ענף קטן שהוא הביא לאחותו הקטנה, עליו הוא כתב "אין ייאוש בעולם כלל". אפילו עכשיו אין ייאוש? שואל אותי מישהו לידי. צריך לשאול את עמיחי, אני עונה לו בשקט, אבל אני חושב שאפילו עכשיו. ענף ירוק ומלא חיים, וכמה כואב – עוד חסר פירות, יצא מאדמת השומרון, כתב על עצמו שאין ייאוש, ועכשיו הוא חוזר לאדמתו, למקום בו גדל מגיל שנה. והחתונה של אמונה, האחות הגדולה בעוד שבועיים, ומי הבמאי שמביים כזה סרט. אני נזכר שבבוקר שמעתי ברשת ב' שהמראיין שואל את ראש עיריית צפת אם לאנשים מאמינים יותר קל בשעות קשות, ראש העיר אמר שכן. ואולי גם יותר קל להם וגם יותר קשה להם, אני חושב עכשיו.

אמיץ לקבור כאן

הטור יורד באיטיות דרוכה מבית הכנסת לבית העלמין. ארץ שכם ניבטת בצפון ובדרום שילה וגבעותיה המעוגלות, שמואל, עלי, חנה, והנה שמות נוספים לאפוס המתחדש שלנו: שמואל וייס, עמיחי מרחביה. בדרך החברים עוד מנצלים את אזור הקליטה בפלאפונים לפני שנכנסים לוואדי ומסדרים מקומות לתושבי כרמיאל, "אבל זה מקומות ביהודה ושומרון", הם כמו מזהירים, נהנים לחשוב שדווקא כאן היה למקום המבטחים האולטימטיבי. זה אמיץ לקבור כאן, מישהו אומר, מזכיר את זדון ה"התכנסות" וגם את ארעיות המבטח שכאן. והנפש באה אל הנפש, דווי אל דווי, וקשה לדבר בתוך כל הלְמוּת הלב.

שמעון מתקשר אלי עכשיו, אומר שראה את עמיחי באליקים בשבת האחרונה. ראיתי תמימות של ילד, טהרה, אני עוד מצליח לשמוע אותו רגע לפני שאנחנו נבלעים בכיפי הוואדי.

בסמוך למרחב ההטרוטופי שנקרא בית העלמין יש מעיין בראשיתי, מין מקום שקודם החטא, שנוער עלי שיפץ. וההרים והעמקים והתהומות והאוויר הצלול הזורם כאן, ובסמוך למעיין המפכה נכרה עכשיו קבר.

נכנס אב, תו שין סמך וו.    

 

 

התפרסם במוסף שבת, מקור ראשון




חזור