סיפור חייו  | אלבום תמונות  | קטעי עיתונות  | וידאו  | לזכרו  | ספר אורחים  | קישורים  | צרו קשר
זה מה שנשאר : העדות של החובש מהקרב בבינת ג'ביל

מאת: חן קוטס בר - מוסף מעריב


זה מה שנשאר: העדות מהקרב בבינת ג'ביל
5 שנים אחרי מלחמת לבנון השנייה, נחשפת עדות חדשה מהקרב של חיילי גולני שהפך לסמל: תחבושת שעליה כתב החובש את שמות ההרוגים
חן קוטס-בר | 8/7/2011 23:27
 
מתוך ה"משולש: " הרוגים: מרחביה, שמעון ד', קלאוזנר, שמעון, קליין, אסף נמר, אלכס, עידן. פצועים: אלון, ג'ינג'י, יוני, רם, סאלם, תורג' מן, דימה, שרעבי, צחי, יובל, קצר, דג'ן, אבוטבול, יוחאי, חגי, מעוז, יניב, יאיר. בית ראשון: 19, 9 חבלה, 6 פטרול, 2 חוד, קשר כץ, קשר קליין. בית שני: 25 ג'. 6 חבלה, 10 פטרול, 8 חוד, 3 חפ"ק מ"פ, קמב"ץ קשר, כספי, מלצקי, סאני, יוחאי, יובל. סופי: 15 חבלה, 16 פטרול, 10 חוד".

כמעט חמש שנים חלפו מאז הקרב של גדוד 51 מחטיבת גולני בבינת ג'בל, במהלך מלחמת לבנון השנייה. את ה"משולש", רצועת בד מפק"ל החובשים שעליה רשם את שמות ההרוגים והפצועים במהלך הקרב, הוסיף וחיסר, מחק וחיבר, שומר סמ"ר יחיאב לוי ליד המיטה שלו.

רשימות יבשות של שמות חבריו החיים והמתים כתובים בטוש פנטל כחול. פריט יחידי מקרב נורא. בשוליו, כתמי דם זעירים שהתבהרו עם הזמן. כשלוי כתב את הרשימות, ידיו היו מוכתמות בדם חבריו.

תקופה ארוכה, סיפר השבוע, הלך עם המשולש בתיק. אחר כך הניח אותו במגירה, ליד המיטה שלו. שם הוא נמצא גם עכשיו. הוא הספיק להתחתן, לוי, ולסיים לימודי תואר ראשון בהצלחה, אבל את המשולש הוא לוקח איתו. פעם בכמה חודשים, הוא אומר, הוא מוציא אותו ומסתכל. לא קורא ולא מפענח.
"חשבון נפש", הוא אומר. "אני פותח את זה ברגעים שאני עושה עם עצמי חשבון נפש.

"אני לא יודע אם הרגשתי אשמה אחרי המלחמה, אבל היו בי ייסורים בגלל האחריות שלי כלפי הלוחמים שנהרגו. אני מפחד שאם אאבד את המשולש, אני אשכח מה עשיתי בבינת ג'בל. אני רוצה לזכור שפעלתי נכון, לדעת שפעלתי מתוך השיקולים הנכונים.

יחיאב לוי עם המשולש, השבוע. ''זה הזיכרון שלי מההתנהלות תוך כדי הפצועים''.צילום: אריק סולטן
"אני נתתי שם את כל מה שיכולתי. ניסיתי לעכב מה שיותר את המוות של הפצועים. חלק מהאנשים גם הצלתי. יש שהצלתי להם רגל או יד או מגבלה אחרת שהיו מתמודדים איתה בחיים. אני פותח את המשולש. אני מסתכל עליו כמה דקות ומחזיר. אלה הדברים שאני מנסה לקחת מהמשולש. והוא נותן...".

שמונה לוחמים איבד גדוד 51 של גולני בקרב בבינת ג'בל ועוד 26 פצועים, בדרגות חומרה שונות. מרביתם, לוחמי פלוגה רובאית ג'. הקרב נמשך 11 שעות. שבעה מההרוגים נפגעו ב-30 הדקות הראשונות שלו.
בסוף הקרב
היו לחיזבאללה בין 30 ל-40 הרוגים. לוי היה החובש של מחלקת החבלה. בן 21 אז. במהלך הקרב היה בבית שאליו הביאו את מרבית הנפגעים. "היו הרבה פצועים ולא היה מספיק ציוד", הוא מספר. "הווסט שלי היה ריק, ריק, ריק.

עשיתי סבב בין הפצועים והייתי צריך לעשות שיקולים רפואיים כל פעם מחדש. נוזלים, אפילו תחבושת אישית, כי הטיפול בהם ארך זמן רב והיה צורך להחליף תחבושות, חסמי עורקים ועירויים. לא היה מספיק ציוד ולכן הייתי חייב להחליט, למי לתת ולמי לא. מי למוות ומי לחיים".

הפקודה "לכבוש את בינת ג'בל"
ב-26 ביולי 2006, במהלך התקדמות התקפית אוגדתית במרחב העיירה בינת ג'בל בדרום לבנון, נתקלו לוחמי "מחלקת החוד" של פלוגה ג' מגדוד 51 בעשרות לוחמי חיזבאללה. כך ניתן האות לאחד הקרבות שהפך לסמל של מלחמת לבנון השנייה.

שלושה ימים קודם לכן, בלילה שבין יום ראשון לשני, נכנסו לוחמי הגדוד בפעם הראשונה לתוך לבנון. עד אז היו בפעילות מבצעית בצפון רצועת עזה. כל אחת משלוש הפלוגות של הגדוד תפסה שני מבנים. בסך הכל הרגו כוחות האוגדה כולה במהלך שני ימי השהייה במבנים 20 מחבלים.

התחושה הייתה של שליטה בשטח. גם ההערכות המודיעיניות דיברו על "חוליות קטנות בלבד של האויב". לא על עשרות לוחמים.


הסיפור הבא כבר סופר. בתמצית נאמר רק שבשלב הזה, יום שלישי בשעות אחר הצהריים, מתחיל בלבול בדרגים הגבוהים. הרמטכ"ל, דן חלוץ, מורה לאלוף פיקוד הצפון אודי אדם "לכבוש את בינת ג'בל".

אדם לא שלם עם הפקודה. הוא מורה למפקד האוגדה, תא"ל גל הירש, להמשיך בדפוס הפעילות שקיימו ביומיים הראשונים. במקביל הוא מאשר לו להיכנס קצת פנימה, לתוך העיירה, לאזור שמכונה על המפה "הפוליגון השחור".

הבלבול מתגלגל לדרגי השטח. הפקודות שמגיעות ללוחמים עמומות. הם אמורים להתקדם פנימה, לכיוון מרכז בינת ג'בל, ולתפוס מבנים חדשים. "ברדק", תיאר השבוע לוי, החובש, את מה שהיה שם. "באותו לילה היינו כבר עם תיקים על הגב בדרך לישראל וברגע האחרון קיבלנו פקודה להיכנס פנימה" (לתוך בינת ג' בל - ח.ק.ב).

התחקיר "מפעל חיים של אב שכול"
את הפרטים על סיפור הקרב אני שואבת מתוך תחקיר שעשה משה מרחביה. מרחביה הוא אב שכול. בנו, סגן עמיחי מרחביה, היה מפקד מחלקת החוד. הוא נהרג בבינת ג'בל. בימי השבעה על בנו החל האב לאסוף חומרים לסרט זיכרון על עמיחי.


אחר כך, סיפר לי השבוע, ראה את הצורך של הלוחמים שהיו שם "לדעת" ו"לסגור מעגל". משום שכל אחד ראה רק פיסה אחת מקרב שלם. הרגישו שהם יכולים לדבר רק בינם לבינם, בתוך המעגל הפנימי הזה של מי ש"היו שם". זר לא יבין אותם.

מרחביה יצא למסע ארוך. לוחמי הרובאית אומרים שמדובר ב"מפעל חיים". מרחביה לא אוהב את הביטוי הזה. "אני לא הסיפור", הוא נוהג לומר. גם בדברים שהוא כותב הוא לא חותם בשמו, אלא רק "אבא של עמיחי". מפני ש"בעצם עמיחי כתב את זה", הוא אומר, "הוא היה כותב, לו היה בחיים", ו"אני רק השליח שלו".

מרחביה ליקט פרט לפרט. נעזר בתחקירים שעשו בחטיבת גולני, בסיפורי הלוחמים, בדוחות הפתולוגיים של החיילים המתים ובמה שסופר למשפחות השכולות. הצליב ושאל כדי להגיע לדיוק מרבי.

המחקר שעשה הוא המקיף ביותר שנעשה על קרב בינת ג'בל. יריעה רחבה של עובדות ופרטים. "הייתי בעמדת החוקר", הוא אומר על מהלך העבודה שלו שנמשכה חודשים ושנים. "ענייני, ממוקד. לא'נגוע'. עם אזמל מנתחים".

לפני שלוש שנים, שנתיים אחרי המלחמה, הוציא ספר שחילק בתוך הפלוגה, רק ללוחמי הרובאית והמשפחות השכולות. "קרב בינת ג'בל". הקדיש אותו ללוחמים הגיבורים. לפני שנה הוציא גם מצגת מפורטת ומרשימה על סיפור הקרב.

המצגת, כמו הספר, אינה להפצה. למרות זאת, הוא מרצה בפני קורסים שונים בצה"ל על הקרב. לוחמים רבים עולים אליו לרגל לקבל את המצגת ולהעבירה ביחידות שלהם מורשות קרב. בפתח המצגת שלו, אומר מרחביה, הוא אומר תמיד ללוחמים ש"המצגת הזאת היא מצילת חיים. תלמדו ממנה. אנחנו מצפים תמיד שהאויב יהיה לפנים. פה האויב בא מאחור...".
מלחמת לבנון השנייה. ''אמרתי לעידן שנגמור את במלחמה ונצא לשתות בירה. בסוף הוא נפטר תוך כדי שאני מנשים אותו''.אלעד גרשגורן
 
הלחימה גיהינום במטע הזיתים
מכאן ואילך יתמקד הסיפור בלוחמי פלוגה ג', הפלוגה הרובאית של גדוד 51, יחד עם סגן מפקד הגדוד, רב סרן רועי קליין והחפ"ק שלו. אלה הלוחמים ששילמו את המחיר הכבד ביותר בקרב בינת ג'בל.
שלוש המחלקות של הפלוגה (החוד,הפטרול והחבלה), היו אמורות לתפוס כל אחת בית. מדובר בבתים סמוכים.

מחלקת החוד לא הצליחה לפרוץ את הבית שלה, הימני ביותר. זה הבית שמולו יתנהל אחר כך הקרב. עם לוחמי המחלקה היו גם הסמג"ד, קליין, וסגן מפקד הפלוגה, סרן אלכס שוורצמן. גם מחלקת החבלה לא הצליחה לפרוץ לבית שלה. מחלקת הפטרול נכנסה לבית ששערו היה פתוח, כשבשתי המחלקות האחרות המשיכו ניסיונות הפריצה.

בתחקיר שנעשה אחרי המלחמה נקבע שלכוחות חסרו אמצעים ומיומנויות לפריצת שערי ברזל ודלתות פלדה, כמו שמצאו בבתים שאליהם היו אמורים להיכנס. פריצת השער והדלת של מחלקת החוד היו משנות כנראה את מהלך הקרב ותוצאותיו.

בשעה חמש לפנות בוקר, כשעדיין שוררת חשכה מוחלטת, אביתר כהן (ג' ינג'י), נגביסט החוד, מזהה מאחור, במטע שמעבר לחומה, דמות חמושה ללא קסדה. הוא יורה צרור לעבר הדמות. קרב בינת ג'בל מתחיל.

אחרי שנפתחת האש, קליין הסמג"ד נותן פקודה לזרוק רימונים ולירות מעבר לחומה. הוא מורה למחלקת החוד לתקוף באיגוף ימני את חוליית האויב שמעבר לחומה. ההערכה בשלב זה היא שמדובר בהיתקלות עם חוליה קטנה של לוחמי חיזבאללה. אין גם ידיעה שמדובר ב"חומה כפולה". עובדה שתגבה מחיר כבד מלוחמי הכוח.
 במציאות, עשרות לוחמי חיזבאללה התבצרו בתוך המבנים של המתחם מסביב. עמיחי מרחביה, החוד וכוח הסמל יוצאים לאיגוף ימני ועולים למטע הזיתים העליון. תוך כדי התקדמות, מרחביה נפגע בידו. הוא ממשיך ומדווח בקשר על החומה הכפולה שהוא מזהה ושחוסמת ללוחמים את הדרך.

בינתיים מתפוצץ רימון שפוגע במרחביה, הפעם באורח אנוש. הוא מדווח בקשר על הפגיעה. עוד שני לוחמים נפצעים. אוהד קלאוזנר וכוח הסמל שמצטרף מאחור מנהלים לחימה ומגישים עזרה ראשונה לנפגעים.

ב-5:11 מגיע סמל המחלקה שמעון דהן לחומה. הוא משיב אש לפנים. שלוש דקות אחר כך, גם הוא נפגע אנושות.

קליין הסמג"ד מקבל את הדיווח של מרחביה המ"מ. הוא יוצא עם הקשר שלו וחובר למחלקת החוד. סגן מפקד הפלוגה, אלכס שוורצמן, מצליח לפרוץ לבית מספר 1, זה הבית שיועד מראש למחלקת החוד. הלחימה ממשיכה להתנהל. יש פצועים נוספים. אסף נמר נפגע בראשו ונהרג.

גם הסמג"ד קליין נפגע מרימון במהלך ניסיון החילוץ של מרחביה, כשהוא מגן בגופו על חייליו. הוא פצוע אנוש. שמעון אדגה (מכוח הסמל) צועק "הוא קפץ על הרימון, הוא קפץ על הרימון". אחר כך גם אדגה ייהרג.

קליין עצמו מבין את מצבו. הוא קורא "שמע ישראל". בקשר הוא מנסה לדווח "קליין מת, קליין מת". אחרי מותו יקבל קליין את עיטור העוז על שהראה במעשיו "רוח לחימה, יוזמה, קור רוח, ואומץ לב עילאי תחת אש". 16 לוחמים נוספים יקבלו ציונים לשבח. גדוד 51 יזכה בצל"ש גדודי.

סגן מפקד הפלוגה נכנס למטע העליון יחד עם הקשר שלו, עידן כהן. כהן נפגע באורח קשה. גם שוורצמן נפצע. קליין וגם שוורצמן, שניהם פצועים, לוחצים על הלוחמים שיחלצו את מרחביה על האלונקה.

אדגה מרים את האלונקה עם לוחם נוסף. רימון מתפוצץ והם נפצעים. הפציעה של אדגה אנושה. ב-5:35 יש כבר שבעה הרוגים ועוד שישה פצועים. הכוח של מפקד הפלוגה, אלון חכימה, מגיע לחומה ומזהה את הנפגעים. הוא מתחיל בחילוץ נפגעים מהשטח תוך כדי לחימה.

בסך הכל נפגעו 11 מתוך 12 לוחמי ומפקדי מחלקת החוד שיצאו לאיגוף. חמישה נהרגו. שישה נפצעו. שניים מהם באורח קשה.
חיילי צהל במלחמת לבנון השנייה. ''הבנו שיש המון פצועים בשטח''.צילום: AFP

הגבורה טיפול תחת אש
מה ידע החובש כל אותו הזמן? זיכרונותיו של לוי, כמו של יתר הלוחמים, הם חלק אחד בפסיפס גדול. אחרי שמחלקת החוד נתקלה הצטרף יחד עם שאר לוחמי מחלקת החבלה לבית של מחלקת הפטרול.

"היינו שם שלושה חובשים", משחזר לוי. "הבנו שיש פצועים, אחרי עשר דקות-רבע שעה. היו כבר פציעות די קשות של רימונים ורסיסים בראש והיינו צריכים להתחיל להשתלט על העניינים.
"הבנו גם שיש המון פצועים בשטח. החזרתי ציוד לווסט ויצאתי לבית של מרחביה, שבינתיים נפתח.

"הקרב התנהל מולו. זאת הייתה ריצה של 15 שניות, אבל ריצת אמוק. הריצה הכי ארוכה שהייתה לי בחיים. לא ידעתי לאן אני רץ. לא ידעתי לאן אני צריך להגיע. אמרו לי 'רוץ לשם, צריכים אותך', אז רצתי".

על פי התחקיר שעשה האב השכול משה מרחביה, ב-7:20 השתלט איתמר כץ, שהצטרף לפלוגה לפני כניסתה ללבנון כמלווה ומ"פ מחליף, על המבנה של מחלקת החוד (בית 1) והכין אותו לקליטת מרבית הנפגעים. פצועים נוספים הועברו לבית 2 של מחלקת הפטרול.
התחבושת עם השמות. ''כל פעם הכנסתי את המשולש לכיס והוצאתי מהכיס, ומישהו נכנס והביאו עוד גופה''.צילום: אריק סולטן
 
לוי עצמו לא זוכר לוחות זמנים. הכל מבולבל אצלו. הוא כן זוכר את הפנים והשמות. מה אמר למי. למשל עידן כהן, שנפצע באורח אנוש ואחר כך מת מפצעיו. כהן ולוי היו חברים טובים. "אמרתי לו איך נגמור את המלחמה ונצא לשתות בירה בפאב שהוא הכי אהב בתל אביב", סיפר לי לוי. "לא סיפרתי לו את האמת". " בסוף", אמר, "הוא נפטר תוך כדי שאני מנשים אותו".

הבאת כל פרטי הקרב אינה אפשרית. תחושת הדחיסות, העומס והבהילות, לא יכולים לעבור אל הכתב. ב-6:30 נתן קליין הפצוע אנושות לאיתמר כץ את מכשיר הקשר המוצפן שלו, "ורד הרים". במהלך ניסיון לחלץ את קליין החוצה, קליין נפגע מרימון נוסף.

מפקד הפלוגה אלון חכימה נפצע גם הוא קשה וכץ תופס פיקוד על הפלוגה. שוורצמן הפצוע מת מפצעיו. אוהד קלאוזנר נפגע מירי צלף ונהרג. הוא ההרוג השמיני והאחרון בקרב.

הלחימה בשטח המשיכה עוד שעות ארוכות. כוחות נוספים הצטרפו. ביניהם קצין המבצעים של הגדוד יחד עם חמישה לוחמים מפלוגה א'. החל גם סיוע של מסוקי קרב מהאוויר. בחילוץ הפצועים סייעו פלוגת ההנדסה והפלס"ר.
הרשימה רק בסוף, הגופות
ב-10:00, יום רביעי, החל סמ"ר יחיאב לוי לכתוב את ה"משולש". איתמר כץ, עשור המג"ד והפיקוד הבכיר בחוץ רצו דיווח על מספר ההרוגים והפצועים. ביקשו "רשימת סטטוס". החשש הגדול, אומר לוי, היה מחטופים.

העובדה שהפצועים וההרוגים שכבו בשטח זמן ארוך, הדאיגה את כולם. לוי עסק בחשבונאות פשוטה. כמה נכנסו לקרב ממחלקת החוד (המחלקה שספגה את מרב הפגיעות), מי נהרג, מי נפצע, מי נמצא בבית מספר 1, הבית של מחלקת החוד, ומי בבית מספר 2, של הפטרול. לוחמי פלוגה ג', פטרול חבלה והנספחים.

חלק מהלוחמים לא הכיר בשמות. חלקם היו חבריו הטובים. כמעט שעתיים עמל על הרשימות שכץ הקריא אחר כך בקשר. הרשימה גם סייעה לכץ, שלא הכיר את הלוחמים בשמותיהם. זה הזיכרון שלי מההתנהלות תוך כדי טיפול בפצועים. תוך כדי סחיבת גופה. היו שלוש גופות, אחת על שנייה. אני צריך להרים גופה, כדי לזהות מי מתחת.

"אמרתי לעידן איך נגמור את המלחמה ונצא לשתות בירה בפאב שהוא הכי אהב בתל אביב. בסוף הוא נפטר תוך כדי שאני מנשים אותו", לוי אומר ששגה וחישב מחדש, שוב ושוב, תוך שהוא מטפל בפצועים. "לא זוכר עם מי דיברתי", הוא אומר. "כל הזמן בדקתי, מי אצלנו, מי בבית השני. אני אפילו לא יודע אם המשולש היה שלי, או מפק"ל של חובש אחר כי נפגעו חובשים ולקחתי גם את הציוד שלהם.

"אבל הטוש היה אצלי בכיס, כן. אני בודק סך הכל כמה נמצאים, חוץ מהפצועים, כדי שאוכל להשוות לרשימות שהיו למ"פ. אני זוכר שעברתי בין כל המחלקות ושאלתי'כמה יצאו אצלכם למלחמה', שאלתי את הפצועים, ואז רשמתי.

"עמדתי במרכז החדר וכתבתי על קיר. וכל פעם עדכנתי את זה. אי אפשר להבין באיזה לחץ זה נכתב. בגלל זה לקח לי הרבה זמן לכתוב. כי תוך כדי גם טיפלתי בפצועים, וכל פעם הכנסתי את המשולש לכיס והוצאתי מהכיס, ומישהו נכנס והביאו עוד גופה ועוד גופה הגיעה, וכל פעם הייתי צריך לבדוק מחדש איפה כולם ואם הם נמצאים.

"לכן רשמתי את הגופות רק לקראת הסוף. הפצועים עדיין היו בבית, לפני פינוי, אבל השתלטנו על המצב. גם חיל האוויר עזר לנו, אני זוכר. הפרק הזה נגמר ואנחנו תלשנו וילונות וכמה שמיכות שהיו שם בבית וכיסינו את ההרוגים, כדי ששאר הלוחמים לא יראו אותם. למרות שהרגליים שלהם בצבצו. למי שהיו רגליים".
 
חיילים יוצאים משטח לבנון. החשש הגדול היה מחטופים.צילום: רויטרס
 
הזיכרון במגירה, ליד המיטה
המסוק הראשון שחילץ את הפצועים מבינת ג' בל נחת ב-12:45, יום רביעי. ב-15:04 המריא המסוק האחרון. קרב בינת ג' בל נתפס כאחד האירועים המשמעותיים במלחמה. למחרת הקרב החליטה ממשלת ישראל, באיחור, על גיוס אוגדות המילואים.

לוי מצא את המשולש אצלו בכיס אחרי הקרב, כשהפלוגה חזרה לארץ. "את המדים מסרנו כי הם היו ספוגים בדם", הוא מספר. "הייתי בטוח שגם את זה ארצה לזרוק, אבל אז ראיתי שזה די נקי. וזהו. זה נשאר איתי".

בנובמבר 2006, פחות מחצי שנה אחרי המלחמה, הוא השתחרר מצה"ל. במפגשים שהיו לו עם לוחמים מהפלוגה, הוא אומר, שאלו אותו גם על המשולש. קרב בינת ג'בל חרת בכולם צלקת. במשולש חיפשו אולי נחמה.

לוי בחר כאמור להשאיר את המשולש אצלו. במגירה, ליד המיטה. השבוע, בפעם הראשונה מאז הקרב, גם פענח את מה שכתוב בו. לא תמיד הבין מה רשם. היה צריך לשחזר. "אחרי הקרב לא הבנתי את הערך של המשולש, מעבר לערך האישי של זה בשבילי", הוא אומר. "כי אני יצרתי אותו. נכון שהשמות כתובים עליו וזה יהיה לדורות, אבל מבחינתי זה אישי שלי.

"זאת לא מזכרת שלקחתי מהקרב. אלה השעות שהייתי שם. זה הזיכרון שלי מההתנהלות תוך כדי טיפול בפצועים. תוך כדי סחיבת גופה. היו שלוש גופות, אחת על השנייה. אני צריך להרים גופה, כדי לזהות מי נמצא מתחת. ואז אני רושם. מוסיף לרשימה עוד שם. זה מלווה אותי".

יום אחד, הוא אומר, יעביר את המשולש למוזיאון גולני. שם הוא רוצה שיישמר. "אני יודע שזה פריט משמעותי להרבה אנשים", הוא אומר. "היסטורי. אבל מבחינתי, הקשר שלי עם המשולש לא נגמר. הוא יסתיים יום אחד, אבל אני נותן לעצמי את הזמן".


chenkotasbar@bezeqint.net



חזור