סיפור חייו  | אלבום תמונות  | קטעי עיתונות  | וידאו  | לזכרו  | ספר אורחים  | קישורים  | צרו קשר
הקרב שלא נגמר: אביחי יעקב, בעל עיטור העוז, חוזר לבינת ג'בייל - קרב בינת ג'ביל

מאת: טל אריאל אמיר - מעריב סוף שבוע

תאריך: מנחם-אב תשע"ד


הקרב שלא נגמר:

אביחי יעקב, בעל עיטור העוז, חוזר לבינת ג'בייל


שאביחי יעקב רוצה קצת שקט, הוא עולה לבדו אל הר אדיר בגליל העליון, יושב במצפור שהוקם על ידי משפחות שכולות ומביט לכיוון גבול הצפון, תר בעיניו אחר קווי המתאר החמקמקים של העיירה בינת ג'בייל הלבנונית. שמונה שנים בדיוק אחרי הקרב ההרואי של חיילי גולני, שזיכה את אביחי בעיטור העוז, אין כל זכר חיצוני לטראומה. הגבעות מוריקות בשלווה פסטורלית, והאוויר חף מריחות אבק השריפה שעטפו אותו עד חנק. שם, ברגעי הדממה, מתמלא ראשו של אביחי ברעש מחריש אוזניים. שוב הוא שומע את היריות שלא פסקו במשך 11 שעות וחש את פיצוצי הרימונים שהרעידו את האדמה, במבצע שהפך לאחד מסמלי מלחמת לבנון השנייה.
לפני כשבועיים, עם הכניסה הקרקעית לעזה, חזר אביחי אל התופת. באופן אוטומטי גלש לאתר Google Earth, ואצבעותיו הקישו את צמד המילים "בינת ג'בייל". למעט שני בתים חדשים נראתה העיירה כפי שזכר אותה. הבית הדו-מפלסי שבו התבצרו, המרפסת ששימשה כמחסה זמני לעשרות הפצועים, וגם מטע הזיתים המוקף בחומות בטון. חומות אלו הפכו בקרב למלכודת אש קטלנית, שגבתה את חייהם של שמונה לוחמים וקצינים.
"אני יודע שזה לא רציונלי לחפש כך אחר בינת ג'בייל כיום, אבל שם השארתי חלק מהנשמה שלי", אומר אביחי בראיון ראשון. "מי ששרד את הקרב ונשאר בחיים, יודע שהעיירה תלווה אותו עד יומו האחרון. לכל אדם יש שק צרות, ואתה יכול לשאת אותו על הגב ולקרוס תחת הנטל, או שתניח אותו על הרצפה, תעמוד עליו ותהפוך לגבוה יותר. אני בחרתי לעמוד על שק הצרות שלי, כי עם שלא זוכר את העבר שלו הוא עם ללא עתיד. זו הסיבה שנתתי לסקרנות שלי להוביל אותי אל התמונות של בינת ג'בייל. הסתכלתי עליה כמנצח והזכרתי לעצמי שלא איבדנו אנשים לשווא כי השגנו את מטרות הלחימה. נסראללה מסתתר במנהרות, ואף קטיושה לא נורתה מאז על יישובי הצפון. אבל הניצחון האמיתי הוא של הרוח. פלוגה ג' של גדוד 51 הוכיחה שיש לה אנשים טובים, שיקריבו את חייהם בשביל המדינה שלנו".
עד היום שמר אביחי על שתיקה. זו הייתה דרכו להתמודד עם הטראומה. את הגיהינום עלי אדמות שעבר חלק מדי פעם בהרצאות שהעביר לטירוני גולני או עם חניכי המכינה הקדם צבאית בקצרין, שאותה החל לנהל לפני פחות מחודש. אז, בקיץ 2006, שימש אביחי כמפקד כיתה במחלקת הפטרול. לאורך שעות הקרב העקוב מדם חזה במפקדיו נפגעים או נהרגים, ותפס פיקוד על מספר חיילים במטרה לחלץ את הפצועים. במשך שש שעות, תחת אש צולבת מטווח קרוב, הוא נכנס שוב ושוב לתוך שטח ההשמדה, ואף שנפגע בידו המשיך לחלץ את חבריו תוך חירוף נפש. רק רגע אחד של שבירה כמעט הכניע אותו, כאשר ניסה לחלץ את חברו הפצוע, סגן מפקד הפלוגה אלכס שוורצמן.
"הוא שכב בתוך מתחם התופת עם כדור ברגל וסירב להתפנות", מספר אביחי על הרגע הקשה. "הוא ביקש שנוציא קודם את שאר הפצועים וכיוון אותנו אליהם. במקביל השיב אש למקורות הירי כדי לחפות עלינו. בשלב מסוים התחלתי לגרור את אלכס בחולצה תוך זחילה על הקרקע. התקרבנו לאחד העצים ותכננתי לסובב את הראש לאחור כדי לקרוא לעזרה. פתאום שמעתי צרור. הצלף בבניין לידינו ירה באלכס בחזה ובצוואר. ניסיתי להנשים אותו, צעקתי 'אלכס, תתעורר', 'אלכס, תתעורר', אבל הוא לא הגיב. הרגשתי שאין לי כוחות. במשך שעות יורים עליך ללא הפסקה. נשכבתי על הקרקע ליד אלכס, הבטתי לשמיים ודיברתי אל אלוהים. לא היה אכפת לי אם אפצע. ואז נורה צרור נוסף ממש לידי. אין לי מושג איך הגעתי לכניסה לבית כמה שניות אחר כך. הרגשתי שהקדוש ברוך הוא שלח אלי מלאכים שהצילו אותי מהתופת. לקחתי נשק מאחד הפצועים ורצתי שוב פנימה. הבחנתי שכל המפקדים שכבו מסביב כשהם פצועים או מתים".
רק עם שחרורו מהצבא עיכל אביחי את תוצאות הקרב הקשה. מאז הוא מקדיש חלק ניכר מזמנו להנצחת ההרוגים. השבוע הוא התמקד בלוחמי גולני הצעירים, החווים כעת תופת משלהם, ואסף אלף ערכות רחצה שרכשה הסוכנות היהודית כדי להביאן לגבול הרצועה.
כיצד הגבת כששמעת שגולני איבדו 14 לוחמים כבר בשבוע הראשון למבצע "צוק איתן"?
"למרות הכאב על ההרוגים ובני משפחותיהם, התמלאתי גאווה על כך שהחטיבה שוב בחזית. זו הרוח של גולני. מסמנים מטרה והולכים איתה עד הסוף, למרות שהלחימה מול חמאס היא קשה, כי מדובר באנשים שלא אכפת להם למות. אני נפעם גם מהעם שהתאחד סביב המבצע, זה לא מובן מאליו. אחדות זו היא שמאפשרת לחיילים לנצח".
לו נקראת למילואים בגזרת עזה, היית מהסס, לאור טראומת בינת ג'בייל?
"היום יש לי אישה ושלושה ילדים קטנים, והם שנמצאים בראש סדר העדיפויות. עם זאת, לו הייתי נקרא ללחימה הנוכחית לא הייתי מסרב".
"שמע ישראל"
עבור גדוד 51 החלה הלחימה המורכבת עוד ביוני 2006, עם חטיפתו של גלעד שליט. לאחר כשלושה שבועות בעזה נחטפו שני אנשי המילואים אלדד רגב ואהוד גולדווסר, וחטיבת גולני הוזנקה ללבנון. בדרך עצר הגדוד להתארגנות בזיקים.
"אני זוכר את המ"מ עמיחי מרחביה ז"ל עומד מול הטלוויזיה ואומר שהולכת לפרוץ מלחמה אמיתית בצפון", משחזר אביחי. "כמה דקות אחר כך הגיע גם המ"פ רועי קליין ז"ל, ושאלתי אותו מה עומד לקרות. הוא ענה שלא אדאג כי הכל יהיה בסדר. רק לאלכס ז"ל לא הייתה תחושה טובה. דיברנו במהלך העמסת הציוד על ה"אכזרית" והוא סיפר על האירוסין שלו ועל הלימודים שהיה אמור לצאת אליהם. אלכס היה המפרנס של אמו ואחותו, והוא חשש לגורלן במקרה שייפגע. בצפון, לפני שנכנסנו ללבנון, אלכס ביקש שנתפלל. כל חייל שם את היד על ראשו של הלוחם לידו, וקראנו את תפילת הדרך והתפילה לפני היציאה לקרב".
מה הרגשת ברגע שחצית את הגבול ללבנון?
"כל החושים מתעוררים ואתה דרוך. המרחק לבינת ג'בייל בקו אווירי הוא חמישה קילומטרים, אבל ההליכה פנימה נמשכה שעות. כל שיח הוא פוטנציאל להסתרת מחבלים".
מבצע "קורי פלדה 2" נפתח ביום שני, 24 ביולי 2006, בשעה 05:00 בבוקר, עת התמקם הגדוד בשני בתים נטושים בפאתי בינת ג'בייל. כעבור זמן קצר זיהו הלוחמים את המחבל הראשון וירו בו. עד יום שלישי בערב חיסל הגדוד כ-20 מחבלים ובקרב החיילים הייתה תחושת אופטימיות.
"לקראת חצות של שלישי, רגע לפני שהתקפלנו לכיוון ישראל, הגיע רועי קליין כדי להודיע שהפקודות השתנו ורובאית ג' מתקדמת פנימה לכיוון הפוליגון השחור, הקסבה של בינת ג'בייל", אומר אביחי. "ב-04:00 לפנות בוקר התייצבנו בשולי הקסבה והתחלנו להתמקם בשלושה בתים נטושים. המחלקה שלי עם הקצין איתמר כץ נכנסה לבית הצפוני, ומחלקת החבלה ניסתה להיכנס לבית האמצעי עם המ"פ אלון חכימה. המבנה הדרומי נבחר למחלקת החוד".
אלא שהחבלה והחוד התקשו לפרוץ את דלתות הפלדה הענקיות בכניסות למבנים. אף שהשליכו רימונים וירו לעבר המנעולים, נשארו הדלתות במקומן. בינתיים התפרסה מחלקת החוד בחצר הפנימית המוקפת חומת בטון של המבנה הדרומי, מין קוטג' טוסקני לבן ותמים למראה בעל רעפים אדומים. אף אחד בפלוגה ג' לא ידע כי באותן דקות השקיפו עליהם בדממה עשרות צלפים ואנשי קומנדו של חיזבאללה, והמתינו לשעת כושר.
לפתע זיהה המקלען מחבל המסתתר ליד הקיר וירה בו. הסמג"ד קליין הורה למ"מ מרחביה לדלג עם מספר לוחמים מעבר לחומה ולאגף את המחבלים. בשל תצלומי האוויר הישנים והחושך הכבד לא ידעו הלוחמים כי השטח שאליו דילגו היה למעשה מטע זיתים המתוחם בחומה נוספת. בשנייה אחת נפתחה אש צולבת לעבר החיילים. הצלפים ירו מהבניינים הגבוהים, וחיילי הקומנדו השליכו לעברם רימונים. הצוות נלכד במעין קוביית תופת.
"שמענו את קולות הירי מהבית הצפוני וקינאנו בצוות של מרחביה שזוכה להרוג מחבלים", אומר אביחי בשקט. "אבל המ"מ נפגע בידו וקליין הגיע לעזרתו עם כמה חיילים וגם הם מצאו עצמם חשופים לירי. קליין והחיילים העלו את מרחביה על אלונקה ואז נחת לידם רימון. קליין הבין שמי שנמצא לידו ימות, והחליט להציל את כולם, למעט עצמו. הוא נשכב על הרימון תוך קריאת 'שמע ישראל', ומהפיצוץ הוא נפגע ומרחביה נהרג".
לתוך מתחם המוות מיהר שוורצמן, אולם לאחר שנייה נורה ברגלו ונשאר לשכב על הקרקע, כשהוא מכוון את החיילים לעבר הפצועים ומשיב אש לכיוון מקורות הירי. במקביל יצא כוח נוסף של המ"פ חכימה והמ"מ מעוז שבתאי וניסה לאגף את הבית מצדו השני, אך נתקל בהתנגדות עזה מכיוון בית סמוך שהיה שקט עד לאותו רגע. ללחימה הצטרפה כעת מחלקת הפטרול. אביחי ושלושה לוחמים התכוננו ליציאה לבית הדרומי וכבר בכניסה קיבלו את פניהם צרורות יריות.
"לא ראיתי כלום בעיניים, רק חשבתי איך אני מחזיר את כל הפצועים בשלום", אומר אביחי. "עבדתי על אוטומט. ידענו שאסור ששום חייל חי, פצוע או הרוג ייפול בשבי".
פחדת?
"לא. הפחד משתק אותך. אתה חושב רק על הישרדות. יש לך מטרה ואתה צריך להגיע אליה".
מהו הדבר הראשון שראית כשיצאת מהמבנה?
"שלולית דם ענקית במרפסת של הבית הדרומי, שם שכבו כמה פצועים. הבנתי שצריך לחלץ עוד לוחמים וקפצתי מעל לחומה לתוך המתחם. העברנו את הפצוע הראשון, עידן כהן, שנפטר מאוחר יותר, ועברנו לזחילה על הקרקע. אברהם דג'ן ואני משמאל, שני לוחמים מימין ובאמצע הקצינים חכימה וכץ. והרעש לא נגמר. כל הזמן יורים עליך. אין שנייה של שקט. הבנו שאנחנו מכותרים בתוך המתחם, אבל לא חשבנו על המוות. תפסנו פצועים בצווארון של החולצה וגררנו אותם החוצה. אחד גורר והשני מחפה. 50 המטרים שעברנו בכל זחילה נראו כמו עשרות קילומטרים.
"בשלב מסוים הגעתי ליד קצה החומה והתרוממתי על קצות האצבעות ומטר מולי עמד מחבל. הוא היה לבוש במדים מנומרים, ואני זוכר בעיקר את העיניים שלו. הוא היה מופתע לראות אותי והיה ברור שמי שמגיב ראשון הורג את השני. יריתי עליו באוטומט וראיתי שהוא נופל. זרקתי רימון ורצתי לקצה השני לזרוק רימון נוסף. רק אז ראיתי את קליין הפצוע ואת כץ עומד לידו. ניסינו לחלץ אותו, אבל רימון שהושלך בינינו הרג אותו. עפתי באוויר. הרגשתי צריבה חזקה בבטן, ברגל וביד. בדקתי אם לא איבדתי שום איבר, וניגשתי לדג'ן הפצוע כדי לשים לו חוסם עורקים. גררתי אותו לעבר המרפסת כששמעתי את המ"מ מעוז צועק שהוא נפגע בראש. אמרתי לו שאם זה היה נכון, הוא לא היה מדבר ואז הוא התמוטט לרצפה. הוריתי לחיילים בחיפוי להוציא את מעוז ונכנסתי שוב כדי לנסות לחלץ את אלכס". 


כשאביחי יעקב רוצה קצת שקט, הוא עולה לבדו אל הר אדיר בגליל העליון, יושב במצפור שהוקם על ידי משפחות שכולות ומביט לכיוון גבול הצפון, תר בעיניו אחר קווי המתאר החמקמקים של העיירה בינת ג'בייל הלבנונית. שמונה שנים בדיוק אחרי הקרב ההרואי של חיילי גולני, שזיכה את אביחי בעיטור העוז, אין כל זכר חיצוני לטראומה. הגבעות מוריקות בשלווה פסטורלית, והאוויר חף מריחות אבק השריפה שעטפו אותו עד חנק. שם, ברגעי הדממה, מתמלא ראשו של אביחי ברעש מחריש אוזניים. שוב הוא שומע את היריות שלא פסקו במשך 11 שעות וחש את פיצוצי הרימונים שהרעידו את האדמה, במבצע שהפך לאחד מסמלי מלחמת לבנון השנייה.
לפני כשבועיים, עם הכניסה הקרקעית לעזה, חזר אביחי אל התופת. באופן אוטומטי גלש לאתר Google Earth, ואצבעותיו הקישו את צמד המילים "בינת ג'בייל". למעט שני בתים חדשים נראתה העיירה כפי שזכר אותה. הבית הדו-מפלסי שבו התבצרו, המרפסת ששימשה כמחסה זמני לעשרות הפצועים, וגם מטע הזיתים המוקף בחומות בטון. חומות אלו הפכו בקרב למלכודת אש קטלנית, שגבתה את חייהם של שמונה לוחמים וקצינים.
"אני יודע שזה לא רציונלי לחפש כך אחר בינת ג'בייל כיום, אבל שם השארתי חלק מהנשמה שלי", אומר אביחי בראיון ראשון. "מי ששרד את הקרב ונשאר בחיים, יודע שהעיירה תלווה אותו עד יומו האחרון. לכל אדם יש שק צרות, ואתה יכול לשאת אותו על הגב ולקרוס תחת הנטל, או שתניח אותו על הרצפה, תעמוד עליו ותהפוך לגבוה יותר. אני בחרתי לעמוד על שק הצרות שלי, כי עם שלא זוכר את העבר שלו הוא עם ללא עתיד. זו הסיבה שנתתי לסקרנות שלי להוביל אותי אל התמונות של בינת ג'בייל. הסתכלתי עליה כמנצח והזכרתי לעצמי שלא איבדנו אנשים לשווא כי השגנו את מטרות הלחימה. נסראללה מסתתר במנהרות, ואף קטיושה לא נורתה מאז על יישובי הצפון. אבל הניצחון האמיתי הוא של הרוח. פלוגה ג' של גדוד 51 הוכיחה שיש לה אנשים טובים, שיקריבו את חייהם בשביל המדינה שלנו".

"אתה חושב רק על הישרדות". צילום: רענן כהן
עד היום שמר אביחי על שתיקה. זו הייתה דרכו להתמודד עם הטראומה. את הגיהינום עלי אדמות שעבר חלק מדי פעם בהרצאות שהעביר לטירוני גולני או עם חניכי המכינה הקדם צבאית בקצרין, שאותה החל לנהל לפני פחות מחודש. אז, בקיץ 2006, שימש אביחי כמפקד כיתה במחלקת הפטרול. לאורך שעות הקרב העקוב מדם חזה במפקדיו נפגעים או נהרגים, ותפס פיקוד על מספר חיילים במטרה לחלץ את הפצועים. במשך שש שעות, תחת אש צולבת מטווח קרוב, הוא נכנס שוב ושוב לתוך שטח ההשמדה, ואף שנפגע בידו המשיך לחלץ את חבריו תוך חירוף נפש. רק רגע אחד של שבירה כמעט הכניע אותו, כאשר ניסה לחלץ את חברו הפצוע, סגן מפקד הפלוגה אלכס שוורצמן.
"הוא שכב בתוך מתחם התופת עם כדור ברגל וסירב להתפנות", מספר אביחי על הרגע הקשה. "הוא ביקש שנוציא קודם את שאר הפצועים וכיוון אותנו אליהם. במקביל השיב אש למקורות הירי כדי לחפות עלינו. בשלב מסוים התחלתי לגרור את אלכס בחולצה תוך זחילה על הקרקע. התקרבנו לאחד העצים ותכננתי לסובב את הראש לאחור כדי לקרוא לעזרה. פתאום שמעתי צרור. הצלף בבניין לידינו ירה באלכס בחזה ובצוואר. ניסיתי להנשים אותו, צעקתי 'אלכס, תתעורר', 'אלכס, תתעורר', אבל הוא לא הגיב. הרגשתי שאין לי כוחות. במשך שעות יורים עליך ללא הפסקה. נשכבתי על הקרקע ליד אלכס, הבטתי לשמיים ודיברתי אל אלוהים. לא היה אכפת לי אם אפצע. ואז נורה צרור נוסף ממש לידי. אין לי מושג איך הגעתי לכניסה לבית כמה שניות אחר כך. הרגשתי שהקדוש ברוך הוא שלח אלי מלאכים שהצילו אותי מהתופת. לקחתי נשק מאחד הפצועים ורצתי שוב פנימה. הבחנתי שכל המפקדים שכבו מסביב כשהם פצועים או מתים".
רק עם שחרורו מהצבא עיכל אביחי את תוצאות הקרב הקשה. מאז הוא מקדיש חלק ניכר מזמנו להנצחת ההרוגים. השבוע הוא התמקד בלוחמי גולני הצעירים, החווים כעת תופת משלהם, ואסף אלף ערכות רחצה שרכשה הסוכנות היהודית כדי להביאן לגבול הרצועה.
כיצד הגבת כששמעת שגולני איבדו 14 לוחמים כבר בשבוע הראשון למבצע "צוק איתן"?
"למרות הכאב על ההרוגים ובני משפחותיהם, התמלאתי גאווה על כך שהחטיבה שוב בחזית. זו הרוח של גולני. מסמנים מטרה והולכים איתה עד הסוף, למרות שהלחימה מול חמאס היא קשה, כי מדובר באנשים שלא אכפת להם למות. אני נפעם גם מהעם שהתאחד סביב המבצע, זה לא מובן מאליו. אחדות זו היא שמאפשרת לחיילים לנצח".
לו נקראת למילואים בגזרת עזה, היית מהסס, לאור טראומת בינת ג'בייל?
"היום יש לי אישה ושלושה ילדים קטנים, והם שנמצאים בראש סדר העדיפויות. עם זאת, לו הייתי נקרא ללחימה הנוכחית לא הייתי מסרב".
"שמע ישראל"
עבור גדוד 51 החלה הלחימה המורכבת עוד ביוני 2006, עם חטיפתו של גלעד שליט. לאחר כשלושה שבועות בעזה נחטפו שני אנשי המילואים אלדד רגב ואהוד גולדווסר, וחטיבת גולני הוזנקה ללבנון. בדרך עצר הגדוד להתארגנות בזיקים.
"אני זוכר את המ"מ עמיחי מרחביה ז"ל עומד מול הטלוויזיה ואומר שהולכת לפרוץ מלחמה אמיתית בצפון", משחזר אביחי. "כמה דקות אחר כך הגיע גם המ"פ רועי קליין ז"ל, ושאלתי אותו מה עומד לקרות. הוא ענה שלא אדאג כי הכל יהיה בסדר. רק לאלכס ז"ל לא הייתה תחושה טובה. דיברנו במהלך העמסת הציוד על ה"אכזרית" והוא סיפר על האירוסין שלו ועל הלימודים שהיה אמור לצאת אליהם. אלכס היה המפרנס של אמו ואחותו, והוא חשש לגורלן במקרה שייפגע. בצפון, לפני שנכנסנו ללבנון, אלכס ביקש שנתפלל. כל חייל שם את היד על ראשו של הלוחם לידו, וקראנו את תפילת הדרך והתפילה לפני היציאה לקרב".

"ידענו שאסור ששום חייל חי, פצוע או הרוג ייפול בשבי". צילום: רענן כהן
מה הרגשת ברגע שחצית את הגבול ללבנון?
"כל החושים מתעוררים ואתה דרוך. המרחק לבינת ג'בייל בקו אווירי הוא חמישה קילומטרים, אבל ההליכה פנימה נמשכה שעות. כל שיח הוא פוטנציאל להסתרת מחבלים".
מבצע "קורי פלדה 2" נפתח ביום שני, 24 ביולי 2006, בשעה 05:00 בבוקר, עת התמקם הגדוד בשני בתים נטושים בפאתי בינת ג'בייל. כעבור זמן קצר זיהו הלוחמים את המחבל הראשון וירו בו. עד יום שלישי בערב חיסל הגדוד כ-20 מחבלים ובקרב החיילים הייתה תחושת אופטימיות.
"לקראת חצות של שלישי, רגע לפני שהתקפלנו לכיוון ישראל, הגיע רועי קליין כדי להודיע שהפקודות השתנו ורובאית ג' מתקדמת פנימה לכיוון הפוליגון השחור, הקסבה של בינת ג'בייל", אומר אביחי. "ב-04:00 לפנות בוקר התייצבנו בשולי הקסבה והתחלנו להתמקם בשלושה בתים נטושים. המחלקה שלי עם הקצין איתמר כץ נכנסה לבית הצפוני, ומחלקת החבלה ניסתה להיכנס לבית האמצעי עם המ"פ אלון חכימה. המבנה הדרומי נבחר למחלקת החוד".
אלא שהחבלה והחוד התקשו לפרוץ את דלתות הפלדה הענקיות בכניסות למבנים. אף שהשליכו רימונים וירו לעבר המנעולים, נשארו הדלתות במקומן. בינתיים התפרסה מחלקת החוד בחצר הפנימית המוקפת חומת בטון של המבנה הדרומי, מין קוטג' טוסקני לבן ותמים למראה בעל רעפים אדומים. אף אחד בפלוגה ג' לא ידע כי באותן דקות השקיפו עליהם בדממה עשרות צלפים ואנשי קומנדו של חיזבאללה, והמתינו לשעת כושר.
לפתע זיהה המקלען מחבל המסתתר ליד הקיר וירה בו. הסמג"ד קליין הורה למ"מ מרחביה לדלג עם מספר לוחמים מעבר לחומה ולאגף את המחבלים. בשל תצלומי האוויר הישנים והחושך הכבד לא ידעו הלוחמים כי השטח שאליו דילגו היה למעשה מטע זיתים המתוחם בחומה נוספת. בשנייה אחת נפתחה אש צולבת לעבר החיילים. הצלפים ירו מהבניינים הגבוהים, וחיילי הקומנדו השליכו לעברם רימונים. הצוות נלכד במעין קוביית תופת.

"שמענו את קולות הירי מהבית הצפוני וקינאנו בצוות של מרחביה שזוכה להרוג מחבלים", אומר אביחי בשקט. "אבל המ"מ נפגע בידו וקליין הגיע לעזרתו עם כמה חיילים וגם הם מצאו עצמם חשופים לירי. קליין והחיילים העלו את מרחביה על אלונקה ואז נחת לידם רימון. קליין הבין שמי שנמצא לידו ימות, והחליט להציל את כולם, למעט עצמו. הוא נשכב על הרימון תוך קריאת 'שמע ישראל', ומהפיצוץ הוא נפגע ומרחביה נהרג".
לתוך מתחם המוות מיהר שוורצמן, אולם לאחר שנייה נורה ברגלו ונשאר לשכב על הקרקע, כשהוא מכוון את החיילים לעבר הפצועים ומשיב אש לכיוון מקורות הירי. במקביל יצא כוח נוסף של המ"פ חכימה והמ"מ מעוז שבתאי וניסה לאגף את הבית מצדו השני, אך נתקל בהתנגדות עזה מכיוון בית סמוך שהיה שקט עד לאותו רגע. ללחימה הצטרפה כעת מחלקת הפטרול. אביחי ושלושה לוחמים התכוננו ליציאה לבית הדרומי וכבר בכניסה קיבלו את פניהם צרורות יריות.
"לא ראיתי כלום בעיניים, רק חשבתי איך אני מחזיר את כל הפצועים בשלום", אומר אביחי. "עבדתי על אוטומט. ידענו שאסור ששום חייל חי, פצוע או הרוג ייפול בשבי".
פחדת?
"לא. הפחד משתק אותך. אתה חושב רק על הישרדות. יש לך מטרה ואתה צריך להגיע אליה".
מהו הדבר הראשון שראית כשיצאת מהמבנה?
"שלולית דם ענקית במרפסת של הבית הדרומי, שם שכבו כמה פצועים. הבנתי שצריך לחלץ עוד לוחמים וקפצתי מעל לחומה לתוך המתחם. העברנו את הפצוע הראשון, עידן כהן, שנפטר מאוחר יותר, ועברנו לזחילה על הקרקע. אברהם דג'ן ואני משמאל, שני לוחמים מימין ובאמצע הקצינים חכימה וכץ. והרעש לא נגמר. כל הזמן יורים עליך. אין שנייה של שקט. הבנו שאנחנו מכותרים בתוך המתחם, אבל לא חשבנו על המוות. תפסנו פצועים בצווארון של החולצה וגררנו אותם החוצה. אחד גורר והשני מחפה. 50 המטרים שעברנו בכל זחילה נראו כמו עשרות קילומטרים.
"בשלב מסוים הגעתי ליד קצה החומה והתרוממתי על קצות האצבעות ומטר מולי עמד מחבל. הוא היה לבוש במדים מנומרים, ואני זוכר בעיקר את העיניים שלו. הוא היה מופתע לראות אותי והיה ברור שמי שמגיב ראשון הורג את השני. יריתי עליו באוטומט וראיתי שהוא נופל. זרקתי רימון ורצתי לקצה השני לזרוק רימון נוסף. רק אז ראיתי את קליין הפצוע ואת כץ עומד לידו. ניסינו לחלץ אותו, אבל רימון שהושלך בינינו הרג אותו. עפתי באוויר. הרגשתי צריבה חזקה בבטן, ברגל וביד. בדקתי אם לא איבדתי שום איבר, וניגשתי לדג'ן הפצוע כדי לשים לו חוסם עורקים. גררתי אותו לעבר המרפסת כששמעתי את המ"מ מעוז צועק שהוא נפגע בראש. אמרתי לו שאם זה היה נכון, הוא לא היה מדבר ואז הוא התמוטט לרצפה. הוריתי לחיילים בחיפוי להוציא את מעוז ונכנסתי שוב כדי לנסות לחלץ את אלכס".

התמונה שנגלתה לעיניו של אביחי הייתה קשה. המ"פ חכימה והמ"מ מעוז נפגעו באורח קשה. הסמ"פ שוורצמן, המ"מ מרחביה והסמג"ד קליין נהרגו. במתחם התופת נשארו רק אביחי ושלושה חיילים. הוא השליך רימון עשן לעבר המטע ונכנס פנימה עם אחד הלוחמים. בעודו תחת אש נגמרה לו התחמושת. אביחי התגלגל על האדמה הלוהטת לכיוון הגופות ולקח מהן את התחמושת והרימונים. לפתע הבחין בחמישה חיילים מתקרבים מרחוק. רגע לפני שהחיפוי ירה לעברם הבחין כי מדובר בחיילים ישראלים. כוח בפיקודו של הקמב"ץ יוני שטבון, היום חבר כנסת, נחלץ לעברם.
"ביקשתי לצאת מהמתחם, כי במקום היו רק גופות", לוחש אביחי. "מי שהיה על גג הבניין חיפה עליהן כדי שלא יילקחו על ידי המחבלים. נכנסתי לראשונה למבנה ולא הצלחתי לשמוע כלום אחרי שעות של פיצוצי רימונים ויריות. שטפתי את הפנים בשירותים והבנתי שאין לי פריבילגיה להישבר".
חשבת בדקות אלה על המשפחה שלך?
"לא. בני המשפחה שלי באותו רגע היו הלוחמים בבית. זהו קשר דם, תרתי משמע".
ניצחנו בקרב
אביחי גדל במושב נטועה בגבול הצפון למשפחה בעלת היסטוריה יוצאת דופן. האב, שלמה, איש צבא קבע בחיל האוויר, נפטר כאשר אביחי היה בן חודש. במהלך השבעה נפטרה גם אחותו של האב, סימה. לאחר כשנתיים התאחדו שתי המשפחות כאשר אמו של אביחי, עליזה, התחתנה עם בעלה של סימה, רחמים. לבית המשולב הגיעו אביחי ואחותו בת השנה, וכן ארבעת ילדיו של רחמים. ברבות השנים נולדו למשפחה שני ילדים נוספים. לאחר שסיים את לימודיו בישיבה התיכונית בנהריה הצטרף אביחי למכינה הקדם צבאית בקצרין, שאותה הוא מנהל כיום, שם התקרב לציונות הדתית והתאהב בצה"ל. אף שיכול היה לבחור בכל תפקיד עורפי בשל יתמותו, התעקש אביחי להתגייס לגולני.
מהו גולני עבורך?
"החיל מתמקם כבר שנים בחזית הלחימה של ישראל. הגולנצ'יקים הם לוחמים עם ערכים, חוסן ומוטיבציה גבוהה. כבר בטירונות הנחילו לנו כי אנחנו כאן כדי להגן על המדינה והדגל. לחיילים יש מטרה והם ישיגו אותה. לא לחינם יש מאחורי גולני קרבות הרואיים כמו כיבוש החרמון ביום הכיפורים או הקרב על הבופור בשלום הגליל".
גם לקרב בבינת ג'בייל יש חלק בהילה?
"אני אשמח, אם כן. בסופו של דבר ניצחנו בקרב והרגנו עשרות מחבלים. לא לחינם זכו 17 מהלוחמים לעיטור או צל"ש, כולל הגדוד עצמו".
יגונם הפרטי של גדוד 51 נמשך גם לאחר סיום הקרב בבינת ג'בייל. במשך חודשיים נוספים נלחמה פלוגה ג' בלבנון, למרות האובדן הכבד, והתמודדה עם מותם של שני חיילים נוספים, שנדרסו בשוגג על ידי טנק מרכבה בעת שהתחפרו בשוחות. שמותיהם של השניים צורפו לשמות שמונת החללים של בינת ג'בייל בפרויקט ההנצחה שהגה אביחי.
יחד עם בן משפחתו נתן רועי, ובתמיכה של קק"ל, הקימו חניון ביער ביריה הנקרא "עשרת האחים", ובו נערכים מדי שנה בשנה מרוצי לפיד על שם הלוחמים. בנוסף, בתפקידו כמנהל המכינה, שוקד אביחי על הקמתם של קמפוס לימודי להוראת מורשת הקרב וכן בית מדרש ובו חדר להנצחת זכר עשרת ההרוגים. "חשוב לי שילמדו על בינת ג'בייל. לא אתן שישכחו את הנופלים", אומר אביחי. "אסור לשכוח שאנשים אלה נהרגו למען המדינה".
נראה כאילו לא השתחררת לגמרי מהקרב.
"יש בזה משהו. תמיד אומרים שמשתחררים מהצבא אבל לא מגולני".
אתה חולם בלילות על בינת ג'בייל?
"היו לי תקופות שבהן סבלתי מסיוטים, ולפעמים אני חולם על הקרב כמו שהיה ולפעמים אני מצליח לגרור את אלכס ולהציל אותו. בינת ג'בייל היא כמו גיבנת של פלוגה ג'. מי שלא היה שם, לא יבין לעולם את תחושותינו. אמרתי בעבר לחיילים כי אם ניקח מכל אחד מההרוגים תכונה אחת טובה וניישם אותה עלינו, נרגיש כאילו הם לא מתו. הגוף שלהם לא כאן, אבל ברוחם הם איתנו".
התרגשת כשקיבלת את עיטור העוז?
"זה היה מוזר", נע אביחי על כיסאו באי נוחות. "בעיני, עיטורים ניתנים ללוחמים כמו קהלני. מה בעצם עשיתי? כל לוחמי הפלוגה הם גיבורים".
לעיטור יש מקום משמעותי בחייך?
"הוא מעיד על ההערכה למלחמה בבינת ג'בייל ומפתח את תחושת האחריות. עם זאת, העיטור נמצא בארון מאז שקיבלתי אותו, ויותר לא הסתכלתי עליו. בשביל להיות גיבור מלחמה צריך להיות קודם כל בן אדם עם מוסר וערכים. גם מי שישב בתוך הבית ודאג שהפצועים לא יאבדו דם, הוא לא פחות גיבור מהלוחמים".
הרוגי גולני בבינת ג'בייל:
רס"ן רועי קליין ז"ל
סרן אלכס שוורצמן ז"ל
סגן עמיחי מרחביה ז"ל
סמ"ר שמעון דהן ז"ל
סמ"ר עידן כהן ז"ל
סמ"ר אוהד קלאוזנר ז"ל
סמל אסף נמר ז"ל
סמל שמעון אדגה ז"ל
למען הלוחמים בעזה
יו"ר ועדת הנכים בלשכת עורכי הדין, עו"ד אלי סבן, הודיע השבוע כי פנה לשר הביטחון בוגי יעלון במטרה להפעיל מעין "מסלול ירוק" כדי להאיץ את השיקום ותהליך ההכרה בפצועים החדשים כנכי צה"ל: "מגיע ללוחמים אלה, המגינים על המדינה, לא לסבול מבירוקרטיה מיותרת הנובעת מתביעות המוגשות נגד אגף השיקום. יש לדאוג גם לחיילי המילואים הנפצעים בקרב ונאלצים להיעדר מעבודתם. ראוי שצה"ל יפנה את לוחמיו לשיחות עם קב"ן בסיום הקרבות, במטרה לאבחן בהקדם תסמונות פוסט-טראומטיות וכדי למנוע נזק נפשי עתידי. כדאי שהלוחמים ידעו כי לרשותם עומדת כיום יחידה מיוחדת לתגובות קרב. היחידה מופעלת על ידי בית החולים שיבא, והם יכולים לפנות אליה ללא תשלום וללא הכרה כנכים".




חזור