סיפור חייו  | אלבום תמונות  | קטעי עיתונות  | וידאו  | לזכרו  | ספר אורחים  | קישורים  | צרו קשר
קרב בינת ג'ביל מתוך הספר 'מן המדבר והלבנון' (עמודים 99-74)

מאת: עשהאל לובוצקי

'מן המדבר והלבנון' - עשהאל לובוצקי  (עמודים 74-99)
 
מבצע "קורי פלדה" - בינת ג'ביל
 
 
יום ראשון כ"ז בתמוז-שבת ד' באב
(29.7.2006-23.7.2006)
 
 
ביום שלישי בצהריים ניתנה פקודה להיערך ליציאה מבינת ג'ביל חזרה לארץ, אולם בשעות הערב שונתה הפקודה והוחלט כי נישאר בלבנון 24 שעות נוספות. מאוחר יותר התקבלה משימה חדשה: כניסה לבינת ג'ביל לצורך חילוץ גופות של מחבלים, שכנראה נדרשו לצורכי מיקוח ולהעברת אספקה לכוחות החטיבה השוהים בעיירה. קיבלנו כמות גדולה של תיקים שכללה גם את האספקה שלנו. מלבד מזון, מים ותחמושת קיבלנו גם "אוגדן תקצירי טכניקות ללחימה בלבנון" שהוציאה מחלקת תו"ל (תורת לחימה) של מז"י (מפקדת זרוע היבשה). בחוברת קצרה זו רוכזו לקחים עדכניים מהלחימה בלבנון של יחידות מגלן ואגוז, וניתנו דגשים ללחימה בלבנון בשונה מהלחימה באזח"ע (אזור חבל עזה) ובאיו"ש (אזור יהודה ושומרון). עברתי לאכזרית של גל כדי לקבל פרטים נוספים ולמדתי את ציר התנועה. התחלנו לתכנן את צורת ההליכה ואת ציוותי הכוחות, אולם המשימה הוקפאה עקב מידע מודיעיני על מחבלים באזור.

הלילה היה חשוך במיוחד, הלבנה לא האירה. היה זה ליל ראש חודש אב. חודש אב, שעליו נאמר בסוף מסכת תענית: "מִשֶּׁנִּכְנַס אָב מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה", כיוון שאלו הם ימי אבל על חורבן בית המקדש. עוד המליצו חכמים למי שיש לו דין עם נוכרי, שישתמט ממנו בחודש אב כיוון שאלו הם ימי פורענות.
ביום רביעי, ר"ח אב (26.7.2006), שהינו בחניון הרק"מ באוכף שבין ג'בל אל-קוקז ובין ג'בל כחיל. התקבלה פקודה להתקדם עמוק יותר לכיוון מרכז העיירה לתוך "הפוליגון השחור" (אזור מסביב לקסבה המתוחם במפות בקו שחור), אך לא להיכנס לקסבה עצמה. בפקודה גם ניתנה הנחיה לשנות את מיקום הלוחמים לבתים אחרים מחשש שהבתים כבר זוהו על ידי מחבלי חיזבאללה. בשעות הקטנות של הלילה נעו פלוגות הגדוד שלנו, גדוד 51, כמה מאות מטרים ונכנסו ל"אלמנות קש" חדשות בבינת ג'ביל.
 בשעה 5 לפנות בוקר נכנסה פלוגה רובאית ג' לקרב ארוך ועקוב מדם. אנו לא ידענו על המתרחש, אולם התחלנו לשמוע קולות נפץ, מסוקים המגיעים לאזור ודיווחים מדאיגים בקשר. השמועות וההערכות גברו על הידיעות המהימנות, אך הבנו שמתחולל אירוע קשה. כוח מהפלוגה שהיה במארב בג'בל כחיל ראה את זירת הקרב, את העשן מהפיצוצים ואת המסוקים המגיעים ללא הרף, אולם הפקודה היתה שאין לנוע לכיוון האירוע עד אשר תתבהר תמונת המצב. חיכינו במתח רב, דרוכים לצאת לסייע בקרב. במהלך היום ניזונו משמועות, בעיקר מן החוץ, על מספר גבוה של הרוגים ועל פגיעה אנושה בשרשרת הפיקוד. רק מאוחר יותר נודעו לנו פרטי הקרב.
 
 
וכך למדנו, מתוך עדויות הלוחמים, מה קרה בקרב באותו היום: (התיאור מתבסס על עדויות ששמעתי מפי לוחמים ומפקדים מהגדוד. אך בעיקר על סמך התחקיר הצבאי הרשמי ועל רשומון הקרב המפורט שנכתב בידי אביו של עמיחי, על פי רישום עדויות המשתתפים בקרב.)
פלוגה רובאית ג' נעה לכיוון צפון מערב כמה מאות מטרים עד למבנים שאליהם היתה הפלוגה אמורה להיכנס. מחלקת החוד, בפיקודו של עמיחי מרחביה, היתה אמורה להיכנס ראשונה למבנה המזרחי. חיילי המחלקה נכנסו לחצר יחד עם חוליות הסמג"ד רועי קליין והסמ"פ אלכס שוורצמן, וניסו לפרוץ את מנעול שער הברזל שחסם את הגישה לחדר שירות המוביל לחדר המרכזי של המבנה. לאחר שניסיונות "הפריצה הקרה" (פטישים, לומים ואמצעים הידראוליים) לא צלחו, הורה קליין הסמג"ד לאביתר דהן המטוליסט לירות שתי פצצות מטול על מנעול השער, וקליין ירה אף הוא אחריו מנשקו האישי, אך ללא הועיל. כיוון שמחלקת החוד לא היתה מצוידת בפק"ל "פריצה חמה", הלך אלכס הסמ"פ להביא לבנת חבלה ממחלקת החבלה. במהלך ניסיונות הפריצה לוחמי המחלקה המתינו בכריעה, צמודים לקיר בחצר המבנה המוקפת חומה. אביתר כהן (ג'ינג'י), מקלען החוד, התבונן בעזרת השח"ע (אמצעי לראיית לילה) סביבו. לפתע זיהה דמות ממרחק קצר מעבר לחומה. הדמות היתה לבושה במדים, ללא קסדה, וחמושה ברובה קלצ'ניקוב. רבים ממחבלי חיזבאללה לבשו מדי צה"ל ואף אחזו בנשק צה"לי, כך שהיה קשה להבחין בינם לבין כוחותינו. ג'ינג'י המופתע התעשת ופתח באש לעבר הדמות. עמיחי חשש שזהו דו"צ, אך ג'ינג'י תיאר מה הוא ראה וטען שהוא בטוח שזהו מחבל. אש נפתחה מכיוונים נוספים והתחיל קרב שנמשך למעלה מעשר שעות. עמיחי מרחביה דיווח בקשר הפלוגתי, "נתקלנו מאחור, מחבל בלי קסדה יורה עלינו." התנהלו חילופי אש מטווחים קצרים בין המחבלים שהסתתרו מעבר לחומה לבין לוחמי מחלקת החוד שמעברה השני של החומה, שהסתתרו בין עצי הזית בחצר. קליין זרק רימון מעבר לחומה ופקד להשיב אש ולזרוק רימונים. אחד הרימונים שזרק הכוח פגע באחד מברזלי הבניין שבלטו מעל החומה, חזר והתגלגל סמוך ללוחמים. אביתר דהן זיהה את הרימון ובעט בו. הרימון התפוצץ ללא נפגעים.
במהלך חילופי האש צעק קליין הסמג"ד, "נתקלנו ממזרח. הכוח, לשכב ולהשיב באש, המחלקה תצא באיגוף ימני." לוחמי המחלקה חזרו בצעקות על הפקודה. קליין דיווח בקשר למג"ד, "קודקוד ברלב, כאן משנה, נתקלנו מאחור!" חוליית החוד, בפיקודו של עמיחי המ"מ, טיפסה ראשונה למטע הזיתים העליון והובילה באיגוף ימני את לוחמי המחלקה לעבר המחבלים. עמיחי דיווח בקשר הפלוגתי על המתרחש ופקד על חייליו, "נתקלנו לפנים, קדימה להסתער!" הכוח הסתער, אך נתקע בחומה נוספת המקיפה בהמשכה גם את המטע התחתון. המחבלים שהסתתרו מעבר לחומה המטירו מטח אש ורימונים על הכוח שנלכד במטע העליון בשטח נחות. עמיחי נפצע בתחילת ההסתערות משני כדורים בידו הימנית, המשיך בהסתערות עד לחומה ונפגע באורח אנוש מרימון שהתפוצץ סמוך אליו. עמיחי דיווח על פגיעתו בקול הולך ונחלש בקשר. ג'ינג'י נפצע גם הוא מאותו רימון בכתפו ואביתר דהן נפגע מכדור בכתפו. קלע החוד אוהד קלאוזנר טיפל באביתר דהן. שמעון דהן, סמל מחלקת החוד, שהיה מאחור, הצטרף גם הוא ללחימה סמוך לחומה עם שבעה לוחמים נוספים ממחלקת החוד. שמעון דהן נפגע מיד אחר כך מרימון ומירי כדורים קטלני בשעה שניהל אש מעבר לחומה, ומת מפצעיו מאוחר יותר. שאר הלוחמים השיבו אש וטיפלו בנפגעים.
קליין שמע את דיווחו של עמיחי בקשר ויצא אל עבר הנפגעים עם הקשר שלו יוחאי ריעאני. אלכס הסמ"פ עצר אותם לפני הטרסה בעלייה למטע העליון כדי להפעיל את לבנת החבלה. לאחר הפיצוץ שפרץ את הכניסה לבית התקדמו קליין ויוחאי לעבר הפצועים ששכבו סמוך לחומה במטע העליון. קליין הגיע לעזור ולהעמיס את עמיחי על האלונקה יחד עם יוחאי הקשר ואביתר תורג'מן המ"כ. שמעון אדגה ואסף נמר טיפלו בעמיחי. קודם לכן העביר שירן אמסילי אלונקה פתוחה שנשא על גבו שמעון אדגה. אסף נמר הזדקף וירה מעבר לחומה עד אשר נפגע משני כדורים בראשו ונהרג במקום.
רימון נוסף נזרק והתפוצץ צמוד לרגלי רועי קליין. על פי עדויות, רועי זיהה את הרימון שנזרק לעבר החיילים, ספג את הרסיסים בגופו וכך הקריב עצמו כדי להציל את חייליו. רועי נפצע באורח אנוש וניסה לדווח בקשר, "קליין מת, קליין מת," מתוך הבנת חומרת מצבו. כעבור זמן קצר קרא בדבקות "שמע ישראל", ובהמשך, לאחר שנפגע מרימון נוסף, החזיר רועי קליין את נשמתו לבוראו. קשרו יוחאי נפגע אף הוא מרסיסים מהרימון. מהאש והרימונים נפגעו חיילים רבים נוספים. טרם מותו של קליין ניסה אביתר תורג'מן, מ"כ במחלקת החוד, יחד עם שמעון אדגה, לגרור אותו לכיוון החומה. קליין צעק להם שייקחו את מרחביה. בעודם מנסים להרים את האלונקה של קליין התפוצץ סמוך אליהם רימון נוסף. שמעון אדגה נפצע אנושות ברגליו ונפטר מפצעיו מאוחר יותר, לאחר שחולץ למבנה מחלקת החוד, ואביתר תורג'מן נפגע בידו.
אלכס סיים לפרוץ את המבנה, שמע את הדיווחים בקשר ונכנס אף הוא למטע הזיתים העליון לסייע, יחד עם הקשר שלו עידן כהן. שניהם נפגעו בגפיים התחתונות. פגיעתו של עידן היתה קשה מאוד. אלכס שוורצמן עודד אותו, "אל תדאג, אנחנו נצא מפה." מאוחר יותר חולץ עידן למבנה מחלקת החוד, ועל אף פציעתו הקשה והכאבים הבלתי נסבלים עודד את הפצועים סביבו, אך לבסוף נפטר מפצעיו. אלכס נשען בישיבה על עץ זית וצעק לחיילים למהר לחלץ את מרחביה. חרף פציעתו, עלה אלכס בקשר מול אלון חכימה המ"פ ("קודקוד גבעון") ומול עשור המג"ד ("קודקוד ברלב"). הוא תיאר את תמונת הקרב, "יש לנו הרבה נפגעים, המחבלים זורקים רימונים מעבר לחומה. תאגפו אותם."
אלון המ"פ הצטרף למרחב הלחימה בהכוונתו של אלכס. עם אלון היו איתמר כץ, מ"פ לשעבר בגדוד, מעוז מ"מ הפטרול ולוחמים נוספים. הם יצאו באיגוף שמאלי ונתקלו באש מהבית הצפוני. הכוח השיב באש ומעוז שיגר למבנה טיל לאו ששיתק את מקור הירי. הכוח נבלם על ידי חומה גבוהה שהקיפה את המבנה של מחלקת החוד. אלון תיקן את מסלול ההתקדמות והכוח הגיע מאחור למטע הזיתים העליון שבו שכבו הנפגעים. הם זרקו רימונים ופגעו במחבלים שמעבר לחומה. אלון הציב את שירן אמסילי המאגיסט כ"חיפוי לקרוב", למקרה שמחבלים נוספים יתקרבו לחומה. כץ טיפל בקליין, שמסר לו את מכשיר ה"ורד הרים" (קשר לווייני מוצפן). אלון חכימה נפצע קשה מירי במהלך חילוצו של ג'ינג'י, ומעוז נפגע מכדור בראשו. יוני רוט, מ"כ במחלקת הפטרול, הוביל איגוף שמאלי יחד עם שרעבי הנגביסט, אך שניהם נפגעו וחילצו את עצמם לאחור.
אל המטע העליון, שהיה שטח השמדה חשוף ונחות, חבר כוח נוסף ממחלקת הפטרול. אביחי יעקב, מ"כ במחלקה, הוביל בהמשך הקרב את החילוץ לאחר שסמל המחלקה דג'ן נפגע. הלוחמים נכנסו הלוך ושוב וחילצו את הנפגעים. אוהד קלאוזנר, קלע החוד של מרחביה, היחיד מחוליית החוד שלא נפגע בהסתערות הראשונה, סייע כל העת בחילוץ הנפגעים. לאחר כשעה וחצי נפגע אוהד, בשלב החילוץ, מכדור צלף בשעה שפעל מאחור בצד המערבי של המטע העליון ונהרג במקום.
אלכס שוורצמן הסמ"פ סירב להתפנות ושלח את הכוח לחלץ קודם את החיילים הפצועים. בסיום הפינוי גרר אביחי את אלכס הפצוע ברגלו הימנית בעוד אלכס מסייע לו בעזרת רגלו השמאלית. בשלב זה נפגע אלכס מירי מדויק בצווארו ובחזהו ונהרג במקום בידיו של אביחי.
אביחי עלה בקשר מול המג"ד עשור ("קודקוד ברלב"), דיווח על "הרדופים" (שם הקוד להרוגים ברשת הקשר) ועל כך שיורים עליו. להוראתו של עשור להשיב אש ענה אביחי כי אזלה להם התחמושת. לבסוף הוא קרא לישראל בן לולו והם לקחו תחמושת מאפודיהם של ההרוגים. שירן המאגיסט שב לחומה, זיהה שלושה מחבלים מתקרבים, סחט את ההדק ופגע בהם בצרור האחרון של השרשיר שנותר לו בתוף של המאג.
האזור ספג אש מחמישה מקורות ירי, ולכן מספר הנפגעים היה כה רב (11 מתוך 12 לוחמי מחלקת החוד שנכנסו למטע העליון נפגעו, ומעל שני שליש מכלל הכוחות שנכנסו למטע העליון נפגעו) והיה קשה מאוד לחלצם. צוות המזל"טים המלווים כל העת את כוחות החטיבה הצליח להתמקד על מקום הקרב, אולם מפענחי התצלומים התלבטו בזיהוי הכוחות - מי הם החיילים ומי הם המחבלים. מסיבה זו ואחרות לא היתה לאמצעים אלו תרומה בזמן אמת להבנת תמונת הקרב.
בעקבות הפגיעה הקשה בשרשרת הפיקוד בפלוגה (סמג"ד, מ"פ, סמ"פ, שני מ"מים ושני סמלי מחלקות) תפס איתמר כץ את הפיקוד. הוא מיקם כוחות חיפוי מהחומה ומהקומה השנייה של המבנה שנפרץ קודם לכן על ידי אלכס. כץ הורה לשובי מ"מ החבלה להצטרף ולצאת באיגוף ימני עמוק יותר. הכוח נתקל מהאגף וכץ הורה להם לסגת. במהלך הלחימה התקבל מידע על כוונת המחבלים לחטוף חיילים. כוח אבטחה בפיקודו של יוני זאנו, סמל מחלקת חבלה, נשאר מחוץ למבנה ומנע אפשרות חטיפה. בבית מיקם כץ חיפוי בפיקודו של מ"כ משה נחום. סשה הקלע התמקם בעמדת חיפוי בכניסה למבנה, ספג אש אך המשיך לירות ולפגוע במחבלים. כץ פקד על החופ"ל (חובש פלוגתי) לפתוח נאפ"ל (נקודת איסוף פצועים פלוגתית) בחדר המרכזי של המבנה. הנפגעים הובלו פנימה, חולקו לפי דרגות פציעותיהם - קשה, בינוני וקל - וקיבלו טיפול רפואי.
במקביל ללחימה של פלוגה ג' ניהלו גם שאר הפלוגות לחימה עם מחבלים, תוך ניסיון לבודד את אזור הלחימה של רובאית ג' ולסייע בחיפוי. ישראל פרידלר, מ"פ רובאית א', נפגע בידו מכדור של צלף, אך המשיך להילחם ולפקד על הפלוגה. מפקדת החטיבה דיווחה למג"ד כי הם מזהים חמושים ליד המסגד. המג"ד וידא שלא מדובר בכוחותינו ואישר לבצע את הירי. מהירי מהאוויר נהרגו המחבלים.
יוני שטבון, קמב"ץ (קצין מבצעים) גדוד 51, ארגן כיתת לוחמים מפלוגה א' ונחלץ לסייע. בדרכם נפתחה עליהם אש, אחד הלוחמים נפגע ברגלו ופונה לאחור עם אחד הסמלים חזרה למבנה. באחד המטעים הם זיהו קנה שיגור הנשען על דוֹרְגָלִים. יוני דיווח למג"ד כדי שהקנה יושמד בשלב מאוחר יותר. הכוח בפיקודו של יוני חבר לפלוגה ג'. יוני חבר לכץ והשניים התחבקו. ביחד הם ניסו לזהות את השטח בעזרים המודיעיניים כדי להכווין ירי של חיל האוויר. העזרים לא היו מעודכנים, וחלק מהבתים כלל לא הופיעו בהם. חיל האוויר התקשה לסייע מחשש שהטילים יפגעו גם בכוחותינו, הן בגלל הטווחים הקצרים והן בגלל ריבוי מוקדי האש. לכוח הוקצו שני מסק"רים (מסוקי קרב). יוני הקמב"ץ סימן את הבית שלא הופיע במפות בעזרת רימון עשן כחול והכווין את המסק"רים לעבר מקורות הירי. אש עזה נורתה מכמה מבנים, ובהם המסגד. מסוקי הקרב ביצעו ירי טילים מדויק לעבר מקור הירי, והאש מכיוון זה דעכה. בחיפוי המסוקים חילצו הלוחמים את גופות החללים מהחצר אל תוך הבית. חילופי האש נמשכו עוד זמן רב, ובמהלכם פגעו הלוחמים במחבלים נוספים וחילצו את אחרון הנפגעים מחוץ לאזור הלחימה. לוחמי רובאית א' והמסייעת הבחינו במחבלים הנמלטים מהאש הכבדה של לוחמי פלוגה ג' ופגעו בהם.
איתמר כץ הורה לאחד החובשים לערוך רשימה של מצב כל הלוחמים בפלוגה. הרשימה נכתבה בעט פנטל כחול על משולש חבישה. כץ נעזר ברשימה כדי לשלוט במצב הפלוגה. הוא עלה מול עשור המג"ד בקשר והקריא לו את רשימת ההרוגים.
בשעה אחת - עשרה לערך חולצו הפצועים בשלבים עד למנחת המסוקים. הפלחה"ן (פלוגת החבלה וההנדסה) חילצו את הפצועים, יחד עם שני פרמדיקים, עד לבית של רובאית א'. משם לוחמי פלוגה א' העבירו את הפצועים לנקודת מפגש עם סיירת גולני. לוחמי הסיירת חילצו אותם עד למנחת המסוקים המאולתר. הפינוי התבצע תחת אש, בחום כבד ובתוואי שטח קשה להליכה. כחמישה מסוקי בלק-הוק ("ינשוף") ובהם אנשי יחידת החילוץ 669 נחתו בשטח לפרקי זמן קצרים. המסוקים נחתו בסבב, העמיסו פצועים ופינו אותם לשטח ישראל עד לבית החולים רמב"ם. כך פונו למעלה מעשרים פצועים מהקרב. בגמר פינוי הפצועים התקבל מידע מודיעיני על תקיפה נוספת של חיזבאללה. המג"ד החליט לדחות את פינוי החללים לשעות הלילה. גופות החללים נשמרו בבית סמוך לאזור הקרב.
הקרב הוכרע וידנו היתה על העליונה. עשרות מחבלים מהכוח המיוחד של חיזבאללה נהרגו והיתר נסוגו, אולם התוצאות היו קשות - שמונה הרוגים ועשרות פצועים.
אלו שמות הרוגי גדוד 51 בקרב בבינת ג'ביל: רס"ן רועי קליין מעלי, סרן אלכס שוורצמן מעכו, סגן עמיחי מרחביה מעלי, סמ"ר עידן כהן מיפו, סמ"ר שמעון דהן מאשדוד, סמ"ר אוהד קלאוזנר מבית חורון, סמל שמעון אדגה מקריית גת וסמל אסף נמר מסידני, אוסטרליה.
 
כאמור, אנו, ששהינו בסך הכול כמה מאות מטרים מהאירוע, לא ידענו את פרטי הקרב. לא קיבלנו אישור להיכנס לתוככי בינת ג'ביל לסייע בחילוץ, וחיכינו במתח רב באכזריות. לאחר שגל סיפר לי שרועי קליין סמג"ד 51 נהרג, העזתי ושאלתי מה שלום עמיחי מרחביה. שמעתי כי נפצע קשה והיו שאמרו שאף נהרג. לא קיבלתי תשובה ברורה, וכיוון שהתקשיתי לעכל את האפשרות שנהרג, המשכתי לקוות כי הוא בין החיים.
שקט מתוח השתרר בתום הקרב. החלטתי לשלוח באמצעות הטלפון הנייד הודעת טקסט מרגיעה להורי. לא ציינתי בהודעה כי קרב קשה התרחש הבוקר ושיש לנו נפגעים רבים בגדוד, אך כתבתי כי סיימתי מארב ואני ממתין למשימה הבאה. חששתי כי הורי ישמעו דיווחים קשים מאמצעי התקשורת ולא יוכלו לברר מה מצבי. בדיעבד התברר שאכן נחסכה מהורי חרדה רבה. מיד לאחר קבלת ההודעה הם שמעו את דיווחי התקשורת. מוקדם יותר באותו היום אבי התקשר לנחם חבר ילדות שלו, משה מוסקל, אביו של רפנאל ז"ל, מלוחמי אגוז שנפל בקרב במרון א-ראס. באותה העת שהה בבית משפחת מוסקל מפקד אוגדה 36, "עוצבת געש", תא"ל אלי רייטר. הוא קיבל דיווחים על הקרב בבינת ג'ביל וידע כי יש נפגעים רבים לגדוד 51 ובהם כמה קצינים. משה מוסקל שוחח עם אבי ושמע ממנו כי אני משרת כמ"מ בגדוד 51, אולם אבי טרם שמע על הקרב. משה החליט שלא לספר לאבי על הידיעות ששמע מרייטר, אך מאוחר יותר סיפר כי בעוד אבי מנחם אותו, חלף בו החשש שבקרוב הוא יצטרך לנחם את אבי.
 
בלילה יצאנו למארב נוסף. ניסיתי להתרכז במארב, אך המחשבות נדדו הרחק. זיכרונות מימי עם עמיחי עלו וצפו בראשי. האם נכון להרהר בכך? אולי עמיחי עדיין נאבק על חייו בבית החולים? אולי מוטב שאתרכז במארב ולא אניח למחשבות אחרות להסיט אותי מהמשימה? בהיתי אל האפלה ובדקתי את ערנות חיילי במארב. לאחר כמה שעות דיווח לי גל בקשר כי מוטלת עלינו משימה חדשה.
התקפלנו מהמארב וצוות של אגוז החליף אותנו. במהלך הלילה כוח של גדוד הסיור של גולני חילץ את גופות ההרוגים לנקודת מפגש בדרום בינת ג'ביל. חיילי פלוגת המסלול של גדוד 12 הגיעו לנקודה עם תיקי האספקה לגדוד, שאותם נטלו מהפלוגה שלנו בפגודה. מח"ט גולני תמיר ידעי וקמב"ץ החטיבה רועי לוי הצטרפו למשימה, ועמם נכנסו גם שני קצינים שתגברו את הגדוד. רס"ן שוקי ריבק נכנס לתפקיד סמג"ד 51 במקום קליין ז"ל ורס"ן אודי בן חמו החליף את ישראל פרידלר, מ"פ רובאית א' הפצוע. משם נשאו חיילי גדוד 12 את אלונקות החללים עד למיקומנו. יחד עמם יצאו המ"פ הפצוע פרידלר וחייל מחלקת החוד של רובאית ג', יוסף אביטבול, שנפצע באורח קל ברגלו. תמיר המח"ט שוחח בדרך עם יוסף, ורק מאוחר יותר גילה כי יוסף אביטבול שב להילחם עם פלוגתו ונהרג בתאונה מבצעית מדריסת טנק במארב בלבנון כשבועיים וחצי אחרי כן. משימתנו היתה להמשיך את מסע הלוויה בנסיעה באכזריות עד הגבול. כינסתי את החיילים, ובמילים אחדות הסברתי להם את כובד האחריות המוטלת עלינו ואת חשיבות המשימה. הבאת חללים לקבר ישראל היא מטלה קדושה מאין כמוה, חוב מוסרי כלפי אלו שמסרו נפשם על קידוש השם. לא חייבתי אף אחד להשתתף במשימה.
עלינו לנקודת החבירה - הפגודה, ושם ראיתי את תמיר המח"ט. פניו אמרו הכול. על הארץ היו מוטלות שמונה אלונקות מכוסות בשמיכות, ובהן גופות חברינו לגדוד. המראה היה קשה. אחד החיילים התיישב בסמוך וקרא פרקי תהלים לעילוי נשמת הנופלים. תוך מלמול פרקי תהלים נשאנו בזהירות שני חללים בכל אכזרית.
בחרתי אלונקה אחת ובעזרת חייל ממחלקתי התחלנו לשאת אותה. כעבור כמה צעדים הוריתי להוריד את האלונקה ולסדר אותה מחדש. פרמנו את הקשרים והרמתי את החלל מראשו. לחרדתי גיליתי כי אני אוחז בראשו של עמיחי מרחביה.
לבי כמעט נדם.
הבנתי, בצורה המוחשית ביותר, שעמיחי איננו.
עמיחי היה חבר קרוב שלי מראשיתה של תקופת השירות הצבאי. היינו חיילים באותה מחלקה, המשכנו יחדיו לקורס מ"כים ושמרנו על חברותנו במהלך קורס הקצינים ובתפקידי הפיקוד בגדוד. בילינו שעות ארוכות בלימוד, בדיונים ובשיחות נפש.
 
יש רגעים בחיים שאדם יודע שמשהו בחייו השתנה ללא הכר. הדברים כבר לא ישובו להיות כפי שהיו. נקודה ארכימדית במהלך חייו של אדם. לא תמיד אדם מזהה את רגע המפנה. קשה לתאר את התחושות הפנימיות והמחשבות שחולפות בראש במפגש ישיר עם הרוגים. נראה לי כי הנפש לא מצליחה להכיל את עוצמת החוויה. הזעזוע וההלם טרם תפסו את מקומם. אולם ההכרה כי חלל עצום נפער במציאות, מכתש של חוסר וריק, לא מרפה ממך. מדוע דווקא רגע מסוים נוגע בך? מדוע רגע אחר נוגע בחברך? לא-להים פתרונים.
הבנתי גם קודם שאכיר חלק מההרוגים, שמעתי גם קודם שמועות על רשימת המוות. אך שום דבר לא מכין אותך לרגע האמת. נשיאת גופות חללי הגדוד. הידיעה הכל כך ודאית כי אלו הם ההרוגים שהלכו ללא שוב מכה בך. מרגע זה הבנתי כי זו מלחמה. ובמלחמה יש הרוגים.
 
על אף הקושי הנפשי המשכנו במשימה. הדיבור כאילו מנותק מהמתרחש בלב פנימה. "האכזרית מלאה?" "העמסתם לכאן שניים?" ועוד שאלות ודיבורים שמתעלמים לכאורה מהעובדה שמדובר בחברינו חללי הגדוד, שלפני יממה היו בין החיים. לאחר נסיעה של כשלושה ק"מ הגענו לגבול ישראל מול אביבים. ליד עצי הברושים פגשנו את אנשי הרבנות הצבאית, שבאו להמשיך את מסע הלוויה הארוך מלבנון אל ההלוויה הרשמית בישראל. עמם היה גם הרב אבי רונצקי, הרבצ"ר (הרב הצבאי הראשי) המיועד. שוחחתי עם הרב רונצקי, הוא התעניין בשלומם של חיילי הגדוד וחיזק את ידינו לקראת המשך המשימות. לאחר שסיימנו לסייע לאנשי הרבנות נשארנו מחוץ לכלים, בעוד הם מנקים אותם משאריות דמם של החללים. החלפנו את המדים שלנו, שהיו ספוגים בדם החללים, ומסרנו אותם לקבורה.
כל החיילים והמפקדים שנטלו חלק במשימה התכנסו. גל נשא את דבריו בעצב ובכאב וחיזק את כולנו. גל הזכיר כי על אף הקושי, אל לנו לשכוח כי המלחמה טרם הסתיימה ועלינו להמשיך לפעול בנחישות כנגד ארגון חיזבאללה. הקראתי פרק תהלים:
 
שִׁיר לַמַּעֲלוֹת
אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים, מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי. עֶזְרִי, מֵעִם ה' עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
אַל‑יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ אַליָנוּם, שֹׁמְרֶךָ. הִנֵּה לֹא‑יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר, יִשְׂרָאֵל.
ה' שֹׁמְרֶךָ ה' צִלְּךָ עַל‑יַד יְמִינֶךָ. יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא‑יַכֶּכָּה וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה.
ה', יִשְׁמָרְךָ מִכָּל‑רָע, יִשְׁמֹר, אֶת‑נַפְשֶׁךָ. ה', יִשְׁמָר‑צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד‑עוֹלָם.
 
לאחר שהפציע השחר של יום חמישי הוצאתי מהאכזרית תפילין וסידור והתכוננתי לתפילת שחרית. גלגלתי על היד את רצועות העור השחורות והחזקות של התפילין, כמו מגן החוצץ ביני לבין המציאות. כרכתי על כף ידי את הרצועות בצורת האות שי"ן, האות הראשונה משמו של הקדוש ברוך הוא הנוצרת מקשרי התפילין. הנחתי על ראשי תפילין של ראש והידקתי את הרצועות. בתוך הבתים גווילי קלף עם ארבע פרשיות מהתורה. אחת מהן היא פרשת "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל"  שבה נאמר "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ". המשנה האחרונה במסכת ברכות מפרשת: "וּבְכָל-נַפְשְׁךָ - אֲפִילּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ". התפללתי תפילת שחרית ולרגע אחד של תפילה הייתי רק אני מול יוצרי. היתה זו תפילה שונה מתפילות אחרות, בוודאי מהתפילות החפוזות של תקופת הלחימה. החיילים ביקשו להניח תפילין, לקרוא קריאת שמע ולהתפלל. חיילים רבים לא הניחו תפילין מאז בר המצווה, אך עתה כמעט כולם הרגישו צורך מיוחד להניח תפילין ולהתפלל, אולי כנקודת אחיזה בתוך תהום של מתח, בלבול ועצב.
צלמים ועיתונאים רבים חיכו בגבול. ביקשנו שיניחו לנו להיות לבד, לפחות בשלב העברת החללים. אחרי כן התקרבו הצלמים וצילמו ללא הרף. באירוע זה הונצחו תמונות רבות שלנו מניחים תפילין ומתפללים. אחת התמונות שלי, שצולמה בידי צלם ישראלי בשם יואב למר, התגלגלה באינטרנט והגיעה בדרך לא דרך למשפחתי. התמונה הזו ליוותה אותי מאוחר יותר במהלך כל תהליך השיקום.
קיבלנו אספקה של מזון ושתייה מקפלן הרס"פ שדאג לנו תמיד. החיילים הדליקו את הטלפונים הניידים והתקשרו להוריהם. הזכרתי להם לא לציין שמות של מקומות או ציוותי כוחות. לא חשבתי לומר להם גם לנסות להרגיע את ההורים. שמעתי את אחד החיילים מתאר לאמו את המצב, "הפגזות בלתי-פוסקות. מסוכן שם? בטח מסוכן, לבנון זה ליגה אחרת."
אחד המפקדים תפס אותו לשיחה, "אתה יודע מה עובר על אמא שלך? אתה רוצה לגרום לה להתמוטטות עצבים? למה להפחיד את ההורים כל כך?"
חייל אחר הצטרף וסיפר על תרגיל רחב ההיקף שעליו סיפר לאמו. הוא הוסיף, "אם אמא שלי היתה יודעת שאני כאן, היא היתה מגיעה ללבנון ואוספת אותי הביתה. גם ככה היא לא ישנה מאז שהיא שמעה על לבנון."
חיילים רבים שאלו אם יוכלו לצאת להלוויות. עניתי להם כי לצערי אין אפשרות כזו, עלינו לחזור ללבנון ולהשלים את משימות הגדוד. גם אני חש רצון עז להשתתף בהלוויות, הוספתי, אך בשעת מלחמה המחויבות המבצעית גוברת.
חזרנו פנימה ללבנון. במהלך השהייה באכזרית ניסיתי לשוחח עם החיילים. עבור כולם היתה זו חשיפה ראשונה בחייהם למוות בקרב. רבים מהחיילים תיארו בפני את שחשו במהלך המשימה הקשה. סיפרתי להם שאף שכלפי חוץ תפקדתי במהלך כל החילוץ, המשימה היתה לי קשה מאוד, במיוחד המפגש עם גופתו של עמיחי. חיילים רבים אמרו שראו על פני ש"עבר עלי משהו" לאחר מפגש זה. סיפרתי להם מעט על עמיחי וניסיתי לחזקם לקראת ההמשך. היינו עייפים ומותשים, אך היה חשוב לשמור על מתח מבצעי. אחר הצהריים יצאנו פעמיים לגבול כדי להעביר צוות לוחמים של פלס"ר שריון 7 על ציודם משטח ישראל אל הפגודה.
 
ביום שישי לפנות בוקר הוצאו גופות של מחבלי חיזבאללה. נאמר לנו כי הן ישמשו לצורכי משא ומתן עתידי. אחיקם וחייליו הוציאו אותן מהפגודה לגבול ישראל בנסיעה באכזריות. הגופות היו במצב ריקבון מתקדם, ונראה שהיו מוטלות ימים מספר ברחוב. בגלל הצחנה, החיילים שהובילו את הגופות עטו מסכות על פניהם. על אף הריח הקשה והמראה המחריד, היו חיילים שרצו לראות את הגופות, להרים את השמיכה ואף לצלמן. ייתכן שרגשות של זעם הופנו כלפי המחבלים ההרוגים, אך היה חשוב למנוע פגיעה או השחתה של הגופות. אף שמצבן הפיזי של הגופות היה קשה בהרבה משל החללים שלנו שפינינו רק אמש, משימה זו היתה קלה בהרבה.
מיד לאחר פינוי גופות המחבלים הורה לי גל להיערך למארב נוסף. המחלקה התחילה להתארגן למשימה, ואני חשתי שהדברים נעשים בעצלתיים. התייעצתי עם אבשלום, סמל המחלקה, והוא סבר שצריך לעשות משהו כי החיילים עובדים לאט ובאי-רצון. כינסתי את המחלקה, ובזמן הקצר שעמד לרשותי ניסיתי לדבר על הכאב  שחווינו באובדן חברינו ועל חובתנו להמשיך בביצוע המשימות בצורה המבצעית ביותר. אסור שהכאב יגרום לרפיון במשימה, וחלילה לנפגעים נוספים. 
יצאנו למארב יום במצב עייפות מתקדם. חששתי שלמרות צמדי הברזל וסבבי השינה לא יחזיקו הלוחמים מעמד בעומס ויקרסו מעייפות. גם אני הייתי מותש, אך לא יכולתי לישון במארב. צמד הברזל שלי, החייל שהיה אמור להחליפני ולהישאר ער, נראה לי מותש מתמיד. לא רציתי להפריע את שנתו. נשארתי ער כמעט כל המארב. לפעמים הרגשתי שאם לא אעיר כמה חיילים מנמנמים, אשאר ער לבדי. הנוף הנשקף מולנו היה מוכר, אך מעתה והלאה הוא איבד מיופיו כנוף טבע ונראה בעיני כשדה קרב. הכיפות הגבוהות נדמו כשטחים שולטים, הוואדיות כנתיבי התקדמות, הצמחייה כמקומות מסתור והסלעים כמקומות מחסה.
חזרנו מהמארב זמן קצר לפני שקיעת השמש, זמן כניסת השבת. התלבטתי אם להניח תפילין או לנסות להתקשר הביתה, אולם חששתי שבביתי כבר קיבלו את השבת וצלצול הטלפון יגרום למתח מיותר. החלטתי להניח תפילין וקיוויתי שעדיין יום והשעה מתאימה להנחת תפילין. סיטואציה זו, שבה מתלבטים אם להניח תפילין או שמא כבר חלפה לה השעה, היתה מוכרת לי. הרב חיים סבתו, בספרו תיאום כוונות, מתאר כיצד במלחמת יום הכיפורים עזב את הטנק שלו שנפגע ובו שקית התפילין שלו. לפנות ערב חזר אל הטנק הפגוע, מצא את התפילין ומיהר להניחן. למרות מחאות חברו, שסבר כי כבר שקעה השמש, הרב סבתו התעקש כי עדיין ניכרת אדמומית השמש ברקיע והמשיך להניח תפילין.
 
גל עדכן אותי כי הלילה יוצאים כלל כוחות החטיבה מלבנון. בצעד חריג הוא אישר לחיילי הפלוגה המעוניינים בכך להתפלל במניין במבנה הפגודה. התפללנו ערבית של שבת, אוסף של לוחמים מאובקים, חיילי שריון, חיילים מאגוז וחיילים מהפלוגה. בגמר התפילה, לאחר הקידוש, התבקשתי לומר דבר תורה. ידעתי שאין זה הזמן להאריך בנושאים עמוקים הדורשים ריכוז, ונכון לדבר בצורה קצרה וקולעת למצב. דיברתי על כך שיש כמה דברים הנקנים בייסורים, ואחד מהם הוא ארץ ישראל. בימים אלו חשנו על בשרנו מעט מהייסורים הללו. סיימתי בדיבור על קידוש שם ה'. ציטטתי את דברי הרמב"ם בנושא כי מי שמת על קידוש השם - אלו הם הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתם, ואמרתי כי חברינו נהרגו על קידוש השם בדרך הנעלה ביותר - במלחמה להגנת עם ישראל.
במהלך ליל השבת יצאו כל הכוחות מלבנון בצורה מאובטחת. חששנו שהידיעה על השיבה לתחום ישראל תגרום לשאננות ולירידת המתח המבצעי, אך המהלך עבר ללא תקלות מיוחדות.



 
 
שבת ד' באב-יום ראשון ה' באב
(30.7.2006-29.7.2006)

כל הגדוד הגיע למלון "חוף התמרים" בעכו בשבת בבוקר. בדרכנו לעכו כיוונתי את נהג הטיולית לכביש המוביל לעכו. לאחר שווידאתי כי הבין את הדרך נמנמתי קלות. התלבטתי בלבי אם מוצדק לנסוע בשבת. באופן פשוט, חשבתי לעצמי, אנו צריכים את המנוחה ואת הזמן להתארגן לפעילות הבאה, ולכן מותר לנסוע עד למלון. ודאי שלא נוכל לעצור סמוך לגבול, אך האם יהיה מותר לנו לנסוע למקומות נוספים מנימוקים אלה? בעודי מנמנם חשבתי כי כשנגיע לעכו אתייעץ בנושא עם יוני שטבון הקמב"ץ ועם עמיחי מרחביה. לפתע קפצתי כנשוך נחש, הרי עמיחי נהרג. ואז הכתה בי הידיעה פעם נוספת. נראה כי גם לאחר שהמוח מבין, חולף זמן עד שהלב מעכל.
 

הגענו למלון ופגשנו את שאר הפלוגות. כולם סיפרו על הקרב ודיברו על אודותיו. עיתוני סוף השבוע עברו מיד ליד, ועליהם מתנוססות תמונותיהם של הנופלים במסגרות שחורות. החיילים התכנסו לשיחה גדודית עם יניב עשור המג"ד. ישבנו יחד, כל חיילי הגדוד, במדשאות המלון ליד הברכה והאזנו לדברי המג"ד, "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. גדוד 51 וחטיבת גולני ידעו ימים קשים יותר ותמיד ידעו להתגבר, לאזור כוח ולעמוד במשימות. אני גאה לפקד על לוחמים אמיצים כמוכם. הוכחתם תחת אש כי יש בכם הרוח והעוצמה של לוחמים יהודים המגנים על ארצם. המלחמה טרם הסתיימה וגדוד 51 ימשיך להילחם בחזית." המג"ד הקים את שני הקצינים החדשים והציגם, "הצטרפו לשורותינו שועלי קרבות ותיקים, שוקי ריבק ואודי בן חמו, שיתגברו את הגדוד לקראת המשך הלחימה. ביקרתי את כל פצועי הגדוד המתאוששים בבתי החולים והם מחזיקים לנו אצבעות..."

המג"ד המשיך בדבריו. אחיקם ציין בפני כי בכל השיחה לא הזכיר המג"ד את שמות ההרוגים. ייתכן שלא רצה להטיל מורך בלב החיילים והעדיף להתמקד בדברי חיזוק.
לאחר השיחה סעדנו ארוחה דשנה. לאחר שבוע שבו אכלנו מנות קרב ולחם, ארוחה שכזו אמורה להוות חידוש מרנין, אך נדמה כי חוש הטעם התפוגג. האוכל היה תפל בעיני. התחושה הכבדה שליוותה אותי גרמה להנאות חומריות להיראות חסרות כל משמעות.
הפלוגה שלנו נסעה ללון באכסניה בפקיעין. קיבלנו שם חבילות שי שכללו מוצרי היגיינה, חטיפים, לבנים וכמובן מדים להחלפה. לכל קציני הגדוד נערכה שיחה עם היועץ הארגוני של החטיבה, פסיכולוג בהכשרתו. הודרכנו כיצד להתמודד עם קשיים שצפויים לעלות במחלקות. היועץ הסביר את חשיבות לכידות המסגרת - לאחר שחווים אובדן יש צורך לבסס את המסגרת כפי שהיתה, כדי לשמור על יציבות אישית ועל יציבות המסגרת.
באכסניה בפקיעין פגשנו את יתר חיילי המחלקה והפלוגה שלא היו עמנו בלבנון. אף על פי שחלף בסך הכול שבוע מאז התראינו, נראה כאילו חלף זמן ממושך. זיפי הזקן שצמחו בשבוע ימים היו אולי עדות אילמת לכך שהתבגרנו ואולי אף הזדקנו. הלכידות של הלוחמים שחוו את המאורעות הקשים של השבוע לא היתה מנת חלקם של אלו שלא היו שם.
שמעתי קולות מהמסדרון:
"יש למישהו שמפו להביא לי?"
"המגבת שלך יבשה? אני משתמש, טוב?"
"מתי מגיעים מדי ב' להחלפה?"
"עשהאל," קרא לי אחד החיילים, "זה נכון שיוצאים הערב? ואם כן, יוצאים על א'?"
מוזר היה לי שוב לעסוק בענייני השגרה של המחלקה, כאילו שום דבר לא השתנה. אולם זהו כוח השגרה המחזיר את כולנו לחיים נורמליים. במוצאי השבת העביר כל מ"מ שיחת מחלקה לסיכום השבוע. תיארתי את מהלך העניינים בשבוע שחלף, החל בכניסה ללבנון, דרך המארבים וכלה בשהייה באכזריות, הקרב וחילוץ הגופות. אמרתי לחיילי כי אני גאה בהם על תפקודם במהלך השבוע. חשבתי בלבי כי אולי זו העוצמה של לוחמים צעירים אלו. אמנם בשגרה מתעסקים גם עם בעיות מוטיבציה ומשמעת, אך ברגע האמת הגולנצ'יקים לא מאכזבים. הם לוחמים, מסתערים ומחלצים את חבריהם תחת אש, כולם מקפידים על משמעת מבצעית ואחוות הלוחמים מקבלת משמעות מיוחדת. בסיום השיחה תיארתי רגע קשה במיוחד שחוויתי, חילוצו של חברי עמיחי מרחביה ז"ל. בנקודה זו ביקשתי מחיילי המחלקה שישתפו את חבריהם בחוויות ובתחושות שלהם. מבטים רבים הושפלו ובודדים דיברו. המעטים שדיברו סיפרו על חלקם בחילוץ, אך לא מצאו מילים לתאר את תחושותיהם. חשתי כי השיחה לא מתקדמת עוד, ובינתיים דחקו בי לסיים כי האוטובוסים הגיעו. סיכמתי את השיחה בבקשה שכל מי שחש צורך לדבר שירגיש בנוח לפנות לכל אחד מהמפקדים, ורמזתי שיש גם אפשרות להיעזר בגורמים מקצועיים. לאחר מכן יצאנו לאפטר קצר הביתה.
 
הורי, ששמעו במוצאי שבת שאני יוצא הביתה, שעטו צפונה כדי לחסוך לי כמה שעות מתוך האפטר הקצר. הם אספו אותי ברכבם והגענו הביתה בשתיים לפנות בוקר. בני משפחתי עטפו אותי בחום ורצו לשמוע על אירועי השבוע שחלף. סיפרתי להם בקצרה, תוך השמטת חלק מהרגעים הקשים והמסוכנים. אבי התעניין מאוד בפרטי הקרבות, במשימות שקיבלנו ובתפקוד החיילים. אמי שאלה אותי מה עבר עלי, איך אני מרגיש ומה היו הרגעים הקשים ביותר מבחינתי. למרות עייפותי הרבה דיברתי כל הדרך, כשהורי רק שואלים שאלות מפעם לפעם. טוב היה לשוב הביתה לחיק המשפחה, גם אם לשעות אחדות. בימים כאלה הבית מהווה חוף מבטחים, אי של יציבות בתוך אוקיינוס גועש.

בבוקר יום ראשון נסעתי לניחום אבלים אצל משפחת מרחביה בישוב עֵלִי, שם קבעתי פגישה עם מרו גטה, מ"מ 1. גטה ואני היינו חיילים יחדיו במחלקת בני"ש (בני ישיבות) יחד עם עמיחי מרחביה. מעט לאחר שהגעתי הצטרף איתמר כץ, המ"פ שתפס פיקוד בקרב בינת ג'ביל, לקבוצת המנחמים. רשות הדיבור ניתנה לו, והוא תיאר בפורטרוט את את מהלך הקרב מנקודת מבטו. משה מרחביה, אביו של עמיחי, לא החמיץ מילה וביקש לדעת כל שביב מידע לגבי הקרב. סיפרתי למשה ולאשתו טובה על היכרותי עם עמיחי, ובאופן כללי על משימת החילוץ. בין הסיפורים הרבים ששמעתי, נגע בי מאוד סיפור שמשה סיפר על בנו עמיחי. הוא סיפר כי לעמיחי היתה דילמה קשה לגבי אחד מחייליו, שגילה קושי להיכנס ללבנון וביקש פטור מיציאה למערכה. החייל היה נשוי טרי. התורה בפרשת "כי תצא" פוטרת אדם משירות צבאי בשנת הנשואים הראשונה: "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא, ולא-יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל-דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ, שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת-אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח". טעמים רבי ניתנו לפטור
- יש המסבירים כי התורה רואה ערך רב בהשקעה בבניין האושר הפרטי ליחידים הנמצאים בתקופה אישית מיוחדת על אף שהותם במסגרת צבאית כללית. קידום אושרם הפרטי הוא תכלית בפני עצמה, ועל אף צורכי הרבים יכול אושרם לעתים לתרום לכלל יותר מאשר גיוסם לצבא. יש המסבירים שאדם בשנה הראשונה לנישואיו לא יוכל להתגייס לצבא, שכן געגועיו לאשתו עלולים למנוע ממנו להילחם כראוי ואף להמיס את לב אחיו. עמיחי דאג לאותו חייל ועזר לו מאוד בתקופת הנישואים, מתוך ראיית חשיבות גדולה בבניין המשפחה. אולם עתה ניסה עמיחי לשכנעו לצאת למלחמה. עמיחי קרא לו לבית הכנסת בבסיס ופתח עמו את המשנה במסכת סוטה: "בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת, אֲבָל בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה הַכֹּל יוֹצְאִין, אֲפִלּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ". עמיחי ניסה להסביר לאותו חייל שעל אף הקושי האישי, ברגעים כאלה על אדם להתעלות על עצמו למען הכלל כדברי הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמות: "וּמֵאַחַר שֶׁיִּכָּנֵס בְּקִשְׁרֵי הַמִּלְחָמָה... וְלֹא יִירָא וְלֹא יִפְחַד, וְלֹא יַחְשֹׁב לֹא בְּאִשְׁתּוֹ וְלֹא בְּבָנָיו, אֶלָּא יִמְחֶה זִכְרוֹנָם מִלִּבּוֹ וְיִפָּנֶה מִכָּל דָּבָר לַמִּלְחָמָה..." עמיחי אף התקשר בנוכחותו לרב אייל קרים, ראש תחום הלכה ברבנות הצבאית, וגם הוא דיבר על לבו של החייל וניסה לעודדו לצאת לקרב. אולם נראה שהחייל טרם השתכנע.
עמיחי התלבט בעניין והתייעץ בנושא עם אביו שעות אחדות לפני הכניסה ללבנון. היתה זו שיחתם האחרונה. משה אמר לו כי ברגעי משבר של עם ישראל הכלל חשוב יותר מהפרט. אף שכל פרט חשוב, ויש לקחת בחשבון את מצבו האישי של כל חייל, במצבים מעין אלו מצוקת היחיד נדחית מפני מצוקת הציבור. בסופו של דבר, הורה עמיחי לאותו חייל להתכונן למשימה בצורה מלאה,כמו כל חבריו, אך אמר לו כי רגע אחד לפני חציית הגדר הוא עדיין יכול לגשת אליו ולפרוש מהמשימה. בכך עמיחי רצה שייווצר על החייל לחץ להיכנס, אך הוא גם לא רצה להעמיד אותו בקונפליקט בלתי אפשרי. מצד הכלל, עמיחי ידע שגם אם יחליט החייל לפרוש, ההשפעה השלילית על המחלקה כולה תפחת. במחלקה שבה חייל אחד מקבל פטור מהשתתפות בפעולה יש חשש לפגיעה מוראלית, מעבר לפגיעה שבהפחתת מספר הלוחמים. עמיחי ניסה להתחשב הן בצורכי הכלל והן בצורכי הפרט, ולמזער נזקים ככל האפשר. הרגשתי מחוזק לאחר הביקור, במיוחד לנוכח העוצמה המיוחדת ששידרה משפחת מרחביה.
משה וטובה מרחביה, הוריו של עמיחי, היו ממקימי עפרה, היישוב הראשון בחבל בנימין שבשומרון. עמיחי נולד בתלמי יוסף שבחבל ימית, שם התגוררו שמונה חודשים. בהמשך היו ממקימי היישוב עֵלִי בחבל בנימין, ושם גידלו את עשרת ילדיהם. בט"ו באב, שבועיים לאחר נפילתו של עמיחי, נישאה אחותו הבכורה, אמונה. משה מרחביה נשא דברים בחופה, "החתונה היום מתקיימת בתוך השלושים לאבלות, ומכילה בקרבה צער ושמחה יחדיו. עולם מורכב. רגשות מעורבים. לא נדחה זה מפני זה, אלא להיפך. שמחת החופה תתגדל ותתקדש ביתר שאת. מתוך הצער והזיכרון, השמחה פנימית יותר, קדושה יותר. עמיחי, שכל כך חיכה לחתונת אמונה אחותו, ודאי ישתתף וישמח בדרכו שלו עמנו כאן היום." כמה ימים לאחר חתונת בתו שב משה מרחביה לשירות המילואים שאליו נקרא בצו 8 בתחילת המלחמה.
לאחר ניחום האבלים בבית משפחת מרחביה נסעתי עם גטה לנחם את שרה, אלמנתו של רועי קליין, שאף היא מתגוררת בעֵלִי. היכרותנו איתו היתה ממבצעים משותפים בעזה, שבהם רועי פיקד עלינו במישרין. סיפרנו לה כיצד נסך בנו רועי ביטחון במבצעים בעזה, בעצם נוכחותו ובשלווה שבה פיקד על המתרחש. טרם ידענו כי רועי קליין יהפוך למיתוס, סמל של גבורה והקרבה, הסמג"ד מגולני שזינק על הרימון והציל את חיי חייליו.
יצאנו מבתי האבלים. אחת הסיטואציות הקשות ביותר שממנה חוששים מפקדים היא מפגש עם משפחה שכולה שבנה היה חייל שלך. אין מילים לנחם, אך מעבר לכך, קשה להתמודד עם תחושת האשמה - הנה הופקדו בידיך חייו של החייל. הוריו סמכו עליך שתשיבו אליהם בריא ושלם, ואתה השבת את פניהם ריקם. הודיתי על כך שאף אחד מהחיילים תחת פיקודי לא נהרג, אך חשתי שוב את כובד האחריות המוטל עלי בהשבת כל חיילי הביתה בשלום.
 
תכננתי לבקר פצועים בבית החולים רמב"ם, אך בגלל קוצר הזמן נסענו לירושלים ואבי ואחותי שקד הסיעו אותנו ישירות לבית הקברות הצבאי בחיפה, להלוויה האחרונה של הרוגי הקרב בבינת ג'ביל, הלווייתו של אסף נמר. בהגיענו לחיפה נשמעה אזעקה, ומטח קטיושות נפל על העיר. עצרנו את הרכב ותפסנו מחסה מתחת לאחד הבניינים. מרו גטה ואני היינו שלווים, כנראה מתוך הרגל בשמיעת פיצוצים ונפילות, אך אבי ביקש שנמתין עוד כמה דקות ליתר ביטחון בטרם נחזור לרכב וניסע.
הגענו לבית הקברות, נפרדתי מאבי ומשקד, וראיתי את מבטיהם המלווים אותי לעבר שער בית הקברות. גם בלי שיאמרו דבר חשתי כמה קשה עליהם הפרדה. מי יכול להעריך ולהבין דאגת הורים לבנם? לא ידענו מתי ובאילו נסיבות תתרחש פגישתנו הבאה. באופן סמלי גם היא היתה בחיפה, בבית החולים לאחר פציעתי.
הצטרפתי לקהל הרב שהתאסף בכניסה. בהלוויה זו נכחו רוב לוחמי הגדוד, ואף מקצת מהפצועים שהורשו לצאת מבית החולים לשם כך. ביתר ההלוויות לא השתתפנו, כיוון שהן נערכו במהלך פעילותנו בתוך לבנון. לא היה זמן לניחום אבלים אצל משפחותיהם של אלכס ועידן, שהכרתי מהתקופה שלי כמ"כ במסלול של נובמבר 2003. אלכס היה מ"מ במחלקה מקבילה, ועידן היה חייל במחלקה שלי. למלחמה יש קצב משלה.



חזור